במסגרת למודי הפסיכותראפיה אנחנו מתחילים לתרגל
את מיומנות ההקשבה למטופל כשהוא משחק.
יש לי שכנים חרדים (חזרו בתשובה לפני מספר שנים)
יש להם שישה ילדים שיהיו בריאים
מזמן מזמן אני בקשר טוב איתם, לפני שביתי בכלל
נכנסה לעולם החרדי.
הייתי באה אליהם בערב שבת כשהבת שלי לא באה הביתה
מקריאה ספורים לילדים,
ובכלל, נותנת מעצמי והם נותנים את עצמם.
כשהתחלנו לצייר במסגרת הלמודים
התחלתי לבוא אליהם פעם בשבוע
לתת להם "שעור ציור" לא כטפול
אלא כיצירת קשר נוסף.
הם נורא אהבו את זה
ואז גם ביקשו שאעזור להם בשיעורים
ממש בכיף. אני אוהבת את זה
השאלתי לגדולה את האטלס שלי
שלא יידרשו לעוד הוצאה מיותרת.
והנה במסגרת התרפיה, אנחנו צריכים להתאמן
בהקשבה לילד/ה בגיל בין 3-6
והנה יש לי כר נרחב לפעולה  
יש להם את כל הגילים עד גיל 10 או 9 משהו כזה
אז החתמתי אותם על טופס אישור, כי אני צריכה להקליט את עצמי
והם בשמחה הסכימו. פחדתי שלא יסכימו.
האבא בא לבדוק את הבית אם אין שיקוצים.
הכוונה במיומנות ההקשבה, היא לשקף לילד מה שהוא עושה.
הוא משחק ואני אמורה לומר שאני רואה שהוא מרים את זה
מחזיר את זה, פותח את זה, וכו'
אין שיחה, זה פשוט שיקוף המשחק שלו, שירגיש שאני איתו.
זה אמור היה להיות חצי שעה, כשאני יושבת על שרפרף
מאחוריה ומסתכלת מה היא עושה.
היא רצתה שאשחק איתה.
אמרתי: "אני שומעת שאת אומרת שאת רוצה שאשחק איתך"
באיזה שלב אחרי רבע שעה, התחילה לומר לי: "די, לא רוצה..."
אמרתי לה לפי ההוראות של המורה: "אני שומעת שאת אומרת די..."
בסוף כמעט "שברה" את המשחק, ואז סגרתי את מכשיר ההקלטה
ופשוט ישבתי על הרצפה יחד איתה.
פתחתי שוב את מכשיר ההקלטה, והמשכתי לומר מה אני "רואה".
וזה כבר לא הפריע לה, כי ישבתי "איתה".
וכך עברה החצי שעה. כשלקראת הסוף היא "נכנסה" לאווירה
והתחילה לשחק במשחק הרכבה.
היא רצתה עוד, אבל למדנו שאסור לנו לחרוג משעת המטופל.
אמרתי לה שתגיד יפה שלום, (היא בת חמש דרך אגב) ובשבוע הבא
נפגש שוב.
תשמרי את ההרכבה שעשיתי, היא ביקשה, שהחתולה (יש לי חתולה) לא
תפרק  
הבטחתי לה.
המורה אמרה שהילדים נוטים לבקש שישמרו להם את המשחק בדיוק  
איך שגמרו איתו.
ואנחנו חייבים להחזיר אותו בדיוק לאותו מקום שהוא השאיר.
ואם אנחנו עלולים לשכוח, פשוט לצלם.
התרגשתי. כי זו פעם ראשונה שאני עושה דבר לצורך מטרה
למודית וטפולית.
התרגשתי כי יש לי עם מי לעבוד. שהצלחתי ליצור קשר
עם משפחה שעכשיו עוזרת לי.
התרגשתי בכלל מכל התהליך, שעקב בצד אגודל
קרב אותי, וממשיך לקרב אותי למטרה שלי.
כן, מעניין, ושימשיך להיות לי בהצלחה...
אבא שלי אומר שעד שהוא לא יראה "תועלת"
הוא לא רוצה להיות שמח.
אמרתי לו שאם כך אתה חייב לחיות יותר מסבא
כי יש לפעמים שהוא אומר שהוא לא רוצה לחיות
יותר מאשר אבא שלו.
אבא שלי שיהיה בריא עד 120 מלאו לו 87
וסבא שלי נפטר בגיל 88 או 89
אמרתי לאבא שלי, אז אם כך, יש לך בשביל מה לחיות
ותפסיק לומר עד איזה גיל אתה רוצה לחיות  
אמר בסדר.
איך אני אוהבת אותו.
למרות שלפעמים, הרבה פעמים, הוא לא מסכים איתי
הוא פסימיסט, ואני נאבקת להיות אופטימית
ובכל זאת אני כל כך אוהבת אותו
ואני חייבת לספר לו תמיד הכל
כי "אתה הרי אבא שלי, למי אספר אם לא לך?"
הוא עצוב שאני לבד.
הוא עצוב שאני זקוקה לעזרתו מבחינת כספית
הוא עצוב בגלל עוד סיבה לא זוכרת מה אמר
ניסיתי לפתוח לו את העיניים שטוב לי
אבל הוא היה בשלו.
ואז אמרתי לו, "אתה צריך לחיות עוד כמה שנים
כדי שתראה שאני אצליח..."

נשימה עמוקה...

מחר בעזרת השם אני נוסעת לירושלים לבת שלי
אתארח אצל משפחות שאני אוהבת
אישן אצלה במדרשה.
אפגש עם הבנות הנחמדות שם.
הפעם תבוא גם חברה שלה, שהקשר עכשיו חודש
בעקבות חתונתה של אותה חברה.
הוריה פרודים. היא צעירה בשנה מהבת שלי
במקרה הכירו לה משהו בן 30 מבוגר ממנה
תלמיד ישיבה או כולל.
הם יגורו בירושלים.
החתונה תהיה בפתח תקווה.
אני לא יודעת במה היא תעבוד, אין לה מקצוע,
והוא לומד.
אצל הבת שלי זה לא כך.
קודם יהיה לה מקצוע. והשדכניות והרבנים אמורים לבדוק
יותר בציציות של כל בחור
אבל החברה לא הייתה במדרשה. מחר היא תבוא לבקר גם.
הקשר חודש ביניהן, ונהיה יותר טוב, בעקבות חזרתה
של החברה בתשובה.
היא הייתה דתייה, חזרה בשאלה, ועכשיו שוב מתחזקת.

זוהי המגילה שלי להיום.

האישה שאני עובדת אצלה, קוראת את הכתובים שלי,
ומפרגנת, ומעודדת, על כתיבה ייחודית ומעניינת.
ובכלל מפרגנת לי בתור אדם, ובתור בכלל.
ונורא מעניין לה לדבר איתי, כי אני לא מדברת
על בגדים וכו' שגם אותה לא מעניין.
אלא דברים יותר רוחניים, מחשבות, תהיות וכיוצא בזה.
אז אני רוצה להיות אופטימית.

זו הייתה מגילה  

להתראות בשמחות