אז ישבנו בגינה הציבורית. אני מודה שבתחילה הייתי כמעט מנותקת.
דיברת אלי והייתי מלאת פליאה, כלום אינך שומע את צליל ה"תפוס"
שמצרצר בראשי ללא הרף? זה לא מפליא שהייתי כל כך מנותקת ממך.
אלוהים עדי, כדי להתחבר לעצמי היה עלי להפעיל את המודם האנלוגי
המיושן שלי ולשמוע (ממש לשמוע) את הקולות החורקים והמתאמצים של
הניסינות האדירים ורבי המשאבים שעלי לבצע על מנת להגיע לידי
חיבור.
בסוף יצא ממני דבר בשורה. בישרתי לך, ללא חגיגיות, בקול שבור,
עד כמה אני לא ראויה לך וכן, הוספתי לספר לך שלמען האמת אני
כישלון גמור אשר מחופש רוב הזמן, ככולו, לאדם פרודוקטבי בעל
משקל סגולי כלשהו ושיעור קומה. לא התרשמת מדבריי אלה ונראה
שהמשכת לאהוב אותי כלפנים ולא לפנים משורת הדין כמו שחשבתי
שתאהב, כמו שחששתי שתאהב. אינך מחפש ביננו צדק ועל כך אני מודה
לך בלבי עד כדי אלף פעמים ביממה.
נטלת את ידי וצעדנו הביתה. כשכל העת משהו לפת את חזי בעוצמה
ואיים על נשימתי עד כדי מחנק. בחצי הדרך חיבקת אותי וספגת לתוך
חולצתך באומץ פרץ אדיר של נוזלים שזלגו מכל תו ותו בפניי.
כשהגענו הביתה הושטת לי כדור הרגעה אותו בלעתי לפני כמחצית
השעה. אני כותבת כעת מבעד להשפעתו המרככת ומביטה במסך מבעד
למשקפיי המוכתמים ברסיסי דמעות. שתי הפעולות הללו שקולות במידה
מסויימת ברגע זה.

לפני שניגשת לחדר השינה שלנו, ספרתי לך שכשהייתי קטנה והוריי
עמדו ללכת לאיזשהו מקום בלעדיי, הייתי נתלית על רגלו של אבי
כדי שלא יעזוב אותי ושזה מה שאני רוצה לעשות לך. ובכל זאת, אני
מוצאת את עצמי ישובה בסלון ביתנו בגפי ומאבדת עצמי לסירוגין.
אני יכולה להרגיש את הקסאנקס מתחיל להשפיע עלי. מתפשטת בי
תחושת עירפול אך בניגוד לעירפול אלכוהולי או מסומם אין בה
סמיכות או תחושת התעלות כלשהי, אפילו לא מרומזת. אני הולכת
ומתרחקת מהמילים שאני כותבת כאילו ידיי המתופפות על המקלדת
הולכות ומתארכות בעוד ראייתי מצידה, הולכת ומתקצרת.

מישהו שחושב שדעתו עלי חשובה לי, כלומר, חשובה לי עדיין, אמר
לי היום שהכתיבה שלי "זה לא זה". זו לא הייתה הפעם ראשונה בה
הוא השתמש במשפט הזה לגביי. לפני שנתיים בערך הוא אמר לי שאני
והוא "זה לא זה". גם אז, להערכתי הזהירה, הוא התכוון בעיקר, אם
לא רק, לחלקי במשוואה המדוברת. אדם זה מכיר אותי כבר מעל
לשנתיים בגלגולים שונים ומשונים ועדיין לא שינה דעתו עלי. זה
אינו סימן טוב ליכולות שלי להשפיע על משהו, הלא כן? הוא טורח
לשמור עימי על קשר מסיבותיו שלו, הנשגבות מבינתי, ואני טורחת
לאפשר לו לעשות כן מאותן הסיבות בדיוק. בינתי מצידה, מתקוממת
כנגד המהלכים הללו ויש לומר לזכותה שהיא עושה זאת בצדק (מצד
שני, הלילה הצהרתי על עצמי בפניך כלוקה בבינתי. כך שאני נותרת
נטולת כוח כתמיד).
אני מניחה שמה שמאפשר לנו להמשיך לאמלל זו את זה, ובעיקר זה את
זו, בפאזות שונות, היא העובדה ששנינו יודעים את האמת האחד על
השניה, ובעיקר, האחת על השני. במהלכה של תקופה קצרה ובלתי
נסבלת במיוחד נגררנו יחדיו לאיזו תהום. מאז, כל ניסיונותיי
לעלות למעלה עולים בתוהו. העיניים שלי נפקחו לסבל שלא היכרתי
עד אז והן אינן יכולות להעצם עוד. גם כשאני מצליחה לעצום אותן
הסבל נותר. כאילו מישהו חרט לי אותו על העפעפיים. כמו נקלעתי,
בדרך המקרה, לשדה קטל במהלכה של  מלחמה לא לי ונותרתי הלומת
קרב, נטועה במקומי כנגד כל אינסטינקט הישרדותי או הגיון בריא.
אני כותבת עכשיו, בניגוד גמור להמלצתו, ולו רק בשל העובדה
המצערת שזה הדבר היחיד שאני מסוגלת לעשות.

אני מובטלת בעיר זרה ואין לי נפש אחת חיה לדבר איתה במהלך היום
ההולך ונמתח על גבי מספר לא נתפס של שעות מתות. זכרונות שלא
נזכרתי בהם כבר שנים שבים לביקורי פתע. הדינמיקה המשפחתית
המקולקלת והאלימה בבית משפחתו של החבר הראשון שלי, הימים
הראשונים בג'וליס - בסיס הטירונות הדרומי, בו התהלכתי כסהרורית
מוכת פקודות ראשונות והלם בקו"מ עד שטירונית אחרת שהבחינה
בסימני המצוקה השקטים שלי לקחה אותי תחת חסותה, הבכי של אימי
בלילות שאחרי הטיפולים בהם סבלה משלל תופעות לוואי ובעיקר,
ממתח נפשי עצום ופחד מוות - תרתי משמע. אני מניחה שמה שמשותף
לכל אלה הוא הפחד העצום שחשתי באותם רגעים.

אני מניחה שלאחרים קל יותר. הנחה זו שגויה מיסודה. כך הוכחת לי
בלי לצאת מגדרך מוקדם יותר הלילה. אולם, הנחה זו משרתת אותי
בנאמנות אין קץ כשאני נכשלת שוב ושוב למרות שאם להיות כנה עם
עצמי, ובשעה זו, בה המרחק ביני לביני נפער בהתמדה, אין לי
ברירה מלבד להיות כנה עם עצמי, אני מודה שאני משתדלת מאוד
אפילו שלא לנסות מלכתחילה.
כשהכדור שנטלתי יכניע אותי סופית, אפרוש למיטה וארצה (כל כך
ארצה) שבלי מילים תקח אותי, תסיר ממני את בגדי האתמול ותבוא
אלי. תשכון בתוכי לכמה רגעים, קח ממני דבר מה, עשה זאת בכוח או
לפחות הכנע אותי עד כדי אפיסת כוחות שתאפשר לי להירדם. לנוח
מכל זה.

החיים משולים כעת, בדומה לרגע הזה, למסע של סיבולת. ריצה
מרתונית כפוית טובה אשר סופה לא נראה באופק ובמהלכה נבחנת
באופן מתמיד יכולתי לשאת משקלים הולכים וגדלים של סבל על גבי.
מדי פעם נתפס אחד משריריי ובחריקת שניים אני מתגברת על הכאב
וממשיכה לרוץ. אולם, מה עלי לעשות כעת משקרסוליי, שניהם
נקועים, גידיי מתוחים עד קצותיהם והתייבשות קשה מכה בי בו
זמנית?
אין לי ברירה אלא להתיישב על הארץ ולמרר בבכי. הניחו לי
בסבלי.
עיקפו אותי, דירסו אותי, רימסו אותי ואל תביטו לאחור. גמרתי עם
זה.

זה פשוט לא זה.