היא ישבה שם בחדר, לבדה, מול מסך מחשב מקרטע, ודיברה אל עצמה.
היא מלמלה דברים לא ברורים. הדיקציה שלה גם ככה לא טובה,
וכשהיא לא משתדלת שהיא תהיה טובה היא יכולה להקריא מונולוגים
שלמים כשאני מבין מילה או שניים. כפי שההיגיון יכול לאשר,
כשהיא מדברת אל עצמה, או אל מסך המחשב שלה, מן הראוי שהיא לא
תשתדל שיבינו. גיבוב המילים שלה התרחש בווליום נמוך, בנוסף
לשאר הבעיות שמנעו ממני להבין. אבל זה מובן - היא לא רצתה
שמישהו ישמע מרחוק דיבורים, יבוא לבדוק, ויראה אותה מדברת אל
עצמה, או אל מסך המחשב.
נדמה לי שהיא שוב מדמיינת אותו. מאז שחבר שלה, יוסי, מת
במלחמה, היא התחילה להסתגר בחדר שלה. כבר שמעתי אותה מדברת לא
מעט פעמים כשדלת חדרה סגורה, הטלפון מונח במקומו בסלון,
והפלאפון שלה מונח בטעינה, מחוץ לחדר.
אף פעם לא פתחתי את הדלת לראות מה הולך שם.
פעם אבא פתח את הדלת בזמן שהיא דיברה, והיא פשוט הפסיקה לדבר
כאילו לא קרה דבר. אבא לא שאל, כי "מיטל בתקופה עדינה עכשיו,
וצריך לתת לה את המרחב והמקום שלה, ואם היא מדברת לעצמה - אולי
זה עוזר לה, ועוד מעט זה יעבור".
בפעם אחרת, אמא פתחה את הדלת והתחילה לנדנד לה לגבי כל הבגדים
שזרוקים בחדר. אחרי כמה שניות, היא שאלה אותה כדרך אגב אל מי
היא דיברה, והיא הכחישה ואמרה "מה? לאף אחד." והמשיכה להקליד
במחשב במרץ, מתעלמת מהפצרותתיה של אמא לסידור החדר, או "לפחות
שתשים את הבגדים הנקיים שכרגע יצאו מהמייבש בארון. אם הם
יישארו שוב בחוץ הם יתלכלכו בלי שהיא אפילו תצטרך ללבוש אותם,
ואז עוד מכונה, ועוד פעם לתלות, להוריד, לקפל".
גם ככה היא לא לבשה יותר מידי בגדים. היא הייתה כל היום בחדר,
עם אותם הבגדים.
אמא מידי פעם לקחה את הבגדים וכיבסה, ובינתיים, כדי לא להיוותר
עירומה, היא החליפה את הפיג'מה הרגילה שנלקחה לכביסה באחת
שנראיתה בדיוק אותו הדבר. וכך עבר הזמן.

עם הזמן, הדיבורים הפכו להיות יותר נורמלים. בווליום גבוה
יותר, דיקציה ברורה יותר - כאילו כל בני הבית התרגלו, והיא לא
צריכה להסתיר את זה יותר.
פעם אחת הקשבתי, יותר מתמיד, ושמעתי שהיא מדברת על החבר שלה,
זכרונו לברכה. היא דיברה על תקופת המלחמה, ועל איך הוא מת, אבל
זה לא נשמע שהיא מדברת אליו, יותר מדברת עליו.
היא סיפרה על הרגע הזה, שהיא ישנה, התעוררה מסיוט באמצע הלילה,
ולא הצליחה להרדם יותר. מאז היא ערה, כנראה, מנמנמת מידי פעם
בעיניים פקוחות, אבל לעולם לא ישנה, שאף אחד לא ימות לה פתאום,
שוב.
אחרי כמה שעות של עירנות בלתי מוסברת לאחר הסיוט, אמא של יוסי
התקשרה, בוכה. אחרי כמה שניות של בכי מצד האם וחוסר הבנה רעוע
מצד מיטל, הטלפון נלקח ממנה ואבא שלו אמר לה שהוא מצטער, שהוא
לא רצה לבשר לה את זה בטלפון, אבל יהודית לא התאפקה ולא שלטה
בעצמה, והייתה חייבת להודיע לה מייד. הוא הוסיף שהם כאן
בשבילה, ושהם מייד יבואו אליה. היא ניתקה, בהתה באוויר, ולא
הצליחה לבכות.
אז הם באו, וזה הזמן בו גם אני התעוררתי. כל הבית כבר היה ער.
כנראה שאמא התעוררה מצלצול הטלפון קודם לכן, העירה את אבא,
ושניהם הלכו לשבת עם מיטל בחדר. בוהה ולא מבינה.
ועכשיו, היא מדברת אל עצמה ומספרת את הסיפור. אחרי כמה דקות
היא הפסיקה, ושוב החלו תקתוקי המקלדת להחליף את קולה.
אני חושב שהיא השתגעה. זה הגיוני: חבר שלה מת, מאז היא לא
ישנה, ואפילו לבכות היא לא הצליחה. ולא סתם מוות - מוות
במלחמה, שזה המוות הכי נורא. הרי זו הייתה היא ששכנעה אותו לא
לוותר ולא לעזוב באמצע, למרות שקשה, ולמרות שקל כל כך לעזוב
ושניהם יודעים למה. אבל היא שכנעה אותו להשאר כי היא סומכת
עליו, ואוהבת אותו, ויודעת שהוא יכול ושהוא יהיה החייל הכי
טוב, החייל היפה והמוכשר שלה. היא יודעת שהוא יהיה חייל אחר,
שיפעל עם הראש ועם הרגש, ולא רק עם הנשק ועם הפקודות. הוא יהיה
קצין, וינהיג את כולם, ויגן על כולם, ועליה. ואז הוא מת,
בהרואיות משהו. מאסר רגיל כזה, באחד הכפרים הערביים בגדה,
כשאיזה ילד קטן עם מבט של רצח בעיניים גנב לאבא שלו את האקדח
וירה לה בחבר, החייל הקצין הגיבור שלה.

כל החדשות היו מלאות בסיפור הזה, מלווים בעדויות של האם ושל
האב על הבן המוצלח, וגם של אמא שלי, שמכירה אותו מאז שהוא קטן,
ולא רק זה - הוא גם חבר של הבת שלה כבר כמה שנים - גם אמא
העידה על הבן אדם המקסים שהיה. האמת, שאמא לא כל כך אהבה אותו.
כשמיטל לא הייתה בבית - ישנה אצלו, יצאה איתו, לא משנה - אמא
תמיד קיטרה ש"המניאק הזה לוקח לי את הבת, היא אף פעם לא בבית
בגללו, והוא בכלל לא כזה יפה, והוא גם לא כל כך אינטיליגנט".
פעם מיטל אהבה ללכת להצגות, כל הזמן אמא והיא היו יוצאות יחד
לתאטרון, צוחקות על המשחק הגרוע, משבחות את הטקסט השנון, אבל
כבר חודשים שהן לא יצאו יחד לתאטרון, ו"הוא הורס אותה, הבור
הזה. חסר תרבות. עכשיו רק בארים ודיסקוטקים, מקסימום סרטים
אצלו בבית, והמשפחה - לא חשובה יותר".
עכשיו כשהוא מת, היא בטח נזכרת בתכונות הטובות ומספרת אותן
לכולם. בטח הטראומה גרמה לה לשכוח את כל הרגעים האלה שהיא שנאה
אותו, בגלל זה היא לא מספרת עליהם. היא גם מפחדת ממיטל
ומהתגובה שלה, אני חושב.
רק מיטל לא הופיעה בחדשות, וחבל, כי היא יותר יפה מכולם שם.

גם אני התגעגעתי אליה. מאז שהם יחד היא באמת פחות בבית. היא גם
פחות מתייחסת אליי וכבר לא מרביצה לי כמו פעם. היא תמיד חשבה
שהיא חזקה יותר ממני, אבל התאמנתי! ועכשיו אני בטוח יכול לנצח
אותה, אתם תראו.
מאז שהוא מת היא בכלל לא מדברת איתי. כשהם היו יחד, והוא היה
בא אליה כשאני אכלתי צהריים וראיתי טלוויזיה בסלון תוך כדי, הם
התייחסו אליי. הוא דיבר איתי ושאל מה נשמע, ואיך היה לי בבית
הספר, ואם אני מכיר את משחק המחשב החדש שיצא... והיא ישבה
לצידו, מחוייכת, קוראת לי טיפש ומביאה לי כאפות כאלה, של אחות
גדולה. אהבתי את הרגעים האלה, הם הזכירו לי את התקופה שלא
היינו צריכים אותו בשביל לריב, או לראות יחד איזו תוכנית
מטומטמת ולריב על השלט.
אבל מאז שהוא מת, גם את הרגעים האלו אין לי. ואני מתגעגע אליה.
ואני רוצה כבר ללכת איתה מכות ולהראות לה שאני חזק ממנה!
ולהראות לה שאני יכול להפיל אותה ולנצח אותה. ולשבת עליה, כמו
שהיא ישבה עליי, ולקחת לה את השלט עד שהיא תשתמש באמצעים
מגעילים כמו לקרוא לאמא. כמו שאני עשיתי.
אבל אני מבין אותה. אז אני לא מציק יותר מידי. רק הולך ומקשיב,
מידי פעם.

אני חושב שהיא צריכה ללכת למישהו שיעזור לה. אמרתי לאבא ואמא
שאני חושב שהיא השתגעה, והם אמרו לי שאני קטן מידי בכדי להבין,
ושצריך לתת לה את הזמן שלה. אבל התרגזתי ואמרתי שהיא מדברת אל
עצמה כל היום, ושהיא לא מדברת איתי בכלל! והם אמרו לי להפסיק
לחשוב על עצמי, ושאני לא חשוב פה, וזה לא שהיא לא מדברת איתי
כי לא אכפת לה ממני יותר, פשוט כואב לה. רציתי לצרוח. רציתי
לצעוק עליהם ולגרום להם להבין שאני יודע את זה! שאני לא בן 3
יותר, ושאני מבין שזה לא בגללי, אבל אני דואג לה, וזה לא טוב
מה שקורה כאן. אבל במקום לצרוח רק שתקתי לרגע ובלעתי את הכול,
כי אני יודע שגם להם לא קל, וגם הם בתקופה עדינה.
אחרי כמה דקות של שתיקה, שאלתי אותם אם הם יודעים שהיא לא ישנה
מאז? הם אמרו שאני מדבר שטויות, היא פשוט ישנה קצת פחות, ואני
נרדם לפני שהיא הולכת לישון.
הרגשתי שזה מיותר לספר להם שזה לא נכון, ושאני עושה מעקבים.
אני קם באמצע הלילה לראות אם היא ישנה, אבל היא אף פעם לא. גם
באמצע הלילה היא מדברת אל עצמה או מתקתקת במרץ, מקסימום
הטלוויזיה דלוקה. היא אף פעם לא ישנה. פחדתי להגיד להם את זה
כדי שלא יכעסו עליי על זה שאני לא ישן, ושאני קם באמצע הלילה
למרות שיש לי לימודים מחר. הם תמיד אומרים ש"לימודים זה הכי
חשוב, וחשוב לישון לפני כן טוב טוב, וישר כשמגיעים הביתה להכין
את כל שיעורי הבית, ולהעזר במיטל או בנו אם יש לך שאלות". אבל
מיטל, טוב, אתם כבר יודעים מה עם מיטל, ובהם? הם גם ככה תמיד
באים מאוחר, מתעסקים בדברים שלהם, ואין להם זמן בשבילי. אז אני
לא שואל, אבל אני יודע לבד ברוב הפעמים. אני מקשיב בשיעורים.
רציתי לשאול אותם אם הם ראו אותה בוכה מאז, אבל ידעתי שהם לא
יענו לי באמת. אז לא שאלתי.
הם הלכו לקניות, והלכתי אליה. פתחתי את דלת חדרה, למרות שפחדתי
מהתגובה, היא הסתכלה אליי, וחזרה לבהות במסך המעומעם.
שאלתי אותה אם היא בוכה, והיא אמרה לי להפסיק להיות ילד קטן
וסגרה עליי את הדלת.
רצתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת, נכנסתי למיטה וכיסיתי את כולי
בשמיכה, כולל את הראש. התחלתי לבכות, והרגשתי באמת כמו ילד בן
3 שלא מבין כלום. לא רציתי שאף אחד יראה אותי ויראה שאני בוכה,
כי אסור לבכות. אף אחד לא בוכה כאן, אז שאני אבכה? אני שהכרתי
אותו הכי פחות? ואם כולם אומרים שהכול בסדר, אז כנראה שהכול
בסדר, אז למה אני בוכה? כנראה שבאמת לא התבגרתי עדיין.
אחרי חצי שעה מיטל נכנסה לחדר שלי. האור היה מכובה. ניסיתי
לעצור את הקולות שיצאו לי בגלל הבכי ולהשתטח במיטה כדי שמיטל
לא תשים לב שאני כאן, אבל היא שמה לב. כנראה שלא הייתי מספיק
שקט.
היא הרימה את השמיכה, ונכנסה יחד איתי למיטה. כבר שנים שלא
נכנסנו יחד למיטה, אפילו הרבה לפני שיוסי הגיע. היא כיסתה את
שנינו בשמיכה והתחבאנו מהעולם. הושטתי לה יד, והיא התחילה
לבכות. אחרי בערך שעה הבכי שכך, ופתאום שמתי לב שהיא נרדמה.
בכי תמיד עושה אותי עייף.

בתקופה שאחר כך יותר מידי לא השתנה. היא עדיין דיברה אל עצמה
ותקתקה במחשב רוב היום, אבל מידי פעם, בלילה, היא הייתה מתגנבת
אליי למיטה, בוכה, ונרדמת.
לא סיפרתי לאבא ואמא. פחדתי שהם לא יאמינו לי ויחשבו שאני
המשוגע כאן, למרות שידעתי את זה בבירור: אחותי משוגעת.
אבל זה לא נורא, זה נחמד שיש לך אחות משוגעת, לפחות אתה יודע
שהיא עדיין אוהבת אותך. גם אם יוסי מת.