הכול שוכך בבוקר.
כאילו כל החומות נבנו מחדש וחוזקו במלט אפרפר על ידי גמדי
השלווה שבאו לביקור בלילה.
במהלך היום המלט מתפורר, החומות לאט לאט מתקפלות להן מטה מטה,
עד שדבר לא נותר מלבדך - לבד, במיטה, חושב על הכול, מפוכח או
הוזה לחלוטין, תלוי לאיזה סוג אנשים אתה משתייך, ובוכה.
באותם רגעים, בליל קיץ חולמני, אתה תרצה להתוודות בפני כולם על
הכול. להגיד לאימא כל מה שאתה חושב ולצעוק על החבר הכי טוב
שלך, שמתחיל כל הזמן עם זו שאתה חושק בה, למרות שהוא לא יודע
את זה, ואתה הרי יודע שהוא בכל מקרה יהיה זה שיקבל אותה.
אתה תרצה להתקשר לאהובה הישנה ולומר לה כמה אתה צריך אותה, את
החיבוק שלה, את ההקשבה. אף אחד לא הקשיב לך מאז שהיא עזבה.
בבוקר תבין שגם היא לא הקשיבה, אבל בלילה הסנטימנטים
והנוסטלגיה מטשטשים את העובדות והופכים בהיר את כל הרגשות
שהספיקו להתכהות בחלוף הזמן, או לפחות להידחק אל מחוץ לתודעה
לכמה רגעים.
אז אתה רוצה לומר לה משהו, שתחזור להקשיב לך, שתבוא לחבק אותך,
רק עכשיו, בפעם האחרונה, לפני שהכול מתמוטט ואתה נשבר והולך
מכאן, לעד.
לפעמים אתה גם אומר. לאחר מכן אתה בוהה בהודעה הכתובה היטב,
ארוזה בפתטיות עד אין קץ ובחולמניות של הלילה: מין פרץ ספונטני
שנראה כל כך אמתי, כל כך נכון.
בבוקר אתה תתחרט על זה, אתה תקום ותיזכר במעשה, יודע שהתבזית
וששברת את כל החומות, בצעד חד צדדי. וזה לא טוב. לפחות לא
בבוקר.
אז תדחיק. עד לליל התעתועים הבא, כשהבכי מקהה את המוח והופך את
העצב לכל כך חד עד שיכול לפלח כל דבר שעומד בדרך אל האמת האחת
והמוחלטת שאתה כל כך מחפש כל כך הרבה זמן.