את מסתכלת לו בעיניים, ורואה שם משהו אחר.
זה לא אותו התום לו הורגלת בששת השנים האחרונות, כשהיה בא
אלייך בהתרגשות עזה ומספר לך על היום שלו בבית הספר. או כשצעק
עלייך, הרים ידיים, הרים את הקול, זרק דברים, טרק דלתות, כל
זאת ברוגז העצום של ילד קטן, שעוד אכפת לו ורוצה שישמעו אותו
בכל מחיר. או כשהוא הסתכל לך בעיניים העצובות שלו ושאל איפה
סבתא, היום יום שישי ולא הלכנו לבקר. וגם אבא בוכה כל היום. אז
איפה סבתא, למה היא לא באה להרגיע את אבא? הוא ידע. אבל הוא
שאל. לא רצה להאמין.
התום פרח הלך לו, והנה את נזכרת בשיר שכתבת פעם. 'הכאב שפרח
והלך לו, עם ניצני הבדידות השבורים'. את לא בטוחה שזה קשור.
אבל זה מה שעולה לך בראש כשאת מסתכלת לו בעיניים.
הוא משפיל מבט, רואה שאת יודעת.
הוא לא בדיוק מבין מה קורה. הוא מבין שמשהו נגמר, ומשהו מתחיל.
בעצם, הוא לא בטוח לגבי ההתחלה, אבל משהו ללא ספק נגמר. משהו
נכבה, והוא בוהה בך מסתכלת בו במבטך הכבוי, זה מספר לא מועט של
שנים.
מזהה בך משהו דומה, דומה אחר, דומה שהוא לא ראה עד עכשיו. הוא
מוצא מעין הזדהות שהוא מחפש כבר כמה זמן, אבל לא מצא.
ולא מוציא הגה, כי אין טעם.
גם הוא כבר למד, גם הוא כבר יודע.