היא בוכה רק מכאב.
זה בטח נראה לכם הגיוני, לבכות מכאב. אנשים בוכים מכאב. זה
המניע העיקרי לבכי. לפעמים בוכים גם משמחה, אבל זה יותר דמעות
מאשר בכי, אי אפשר לקרוא לזה בכי.
בחתונות? בגיוס? זה לא בכי של שמחה. זה בכי אחר, גם הוא של
כאב. על אבדן כלשהו, סוף.
אבל היא, היא בוכה רק מכאב. ולא הכאב הרגיל הזה, כאב שנובע
מרגשות, מהנפש. לא הכאב של פרידה או של ריב. לא הכאב של קנאה,
או של געגוע. כאב, פיזי. שבר. שריטה. רוח בעיניים. תלישת שיער.
אפצ'י. לרוב, אפצ'י.
באתי אליה היום וסיפרתי לה מה קרה. סיפרתי לה שפגשתי את האקסית
שלי, נועם, לפני שבוע. שנפגשנו בשכונה הישנה שלי, איפה שגרתי
כשיצאנו יחד. אז התחלנו לדבר, אני ונועם. ישבנו בבית הקפה
הפינתי, במקום הזה שתמיד חלמנו לקנות אותו ולהפוך אותו לבית
הקפה שלנו. נועם תמלצר ואני אברמן ואכין את הקינוחים.
רצינו להפוך אותו לבית קפה מיוחד כזה, אוונגרדי. רצינו שמדי
פעם, בין כוס הקפה הראשונה והסלט לבין כוס הקפה השנייה
והקינוח, נתחיל בחזרות להצגה המשותפת שנעלה. אף אחד לא יצפה
לזה, אבל כולם ידעו. הרי הם יבואו לבית הקפה הזה בגלל שמועות:
שמועות שיש שם משהו מיוחד - תרבות; תאטרון; קידמה. שמועות שזה
משהו שהם מעולם לא ראו. שמועות על עוגת שוקולד חמה שהם מעולם
לא טעמו. שמועות שההגעה לבית הקפה שלנו זו חוייה מקסימה כזו,
שכה מתאימה ליום שישי אחר הצהריים, וגם ליום ראשון.
את ההצגה הזאת, שנעשה חזרות לקראתה, לעולם לא נעלה. רק נעשה
חזרות. הרי כולם יודעים שהתהליך הוא זה החשוב, ולא התוצאה
הסופית. חלמנו שזה יהיה כל כך מבגר ומלמד, כל כך עמוק.
התענגנו במחשבה שכולם יצאו מבית הקפה שונים מאשר היו כשנכנסו:
עם מחשבות לעתיד, עם רצונות, שאיפות. כל זה בגלל חצי חזרה בה
יוכרחו לצפות, כי יתחשק לנו. כי זה בית הקפה שלנו, והוא מיוחד,
ואנחנו נעשה בו ככל העולה על רוחנו.
בין חזרה לחזרה, גם ננגן. אני יודע כמה אקורדים על הגיטרה
ואיזה שיר או שניים, ונועם יודעת לשיר. אתם יודעים, לשיר. לא
לזייף. להשתדל לא לזייף, להשתדל להתחיל מהטון הנכון ולא להגיע
לקולות גבוהים או נמוכים מדי, בהם לא תהיה לה ברירה אלא
לזייף.
וזה יהיה בית הקפה התרבותי שלנו. הקפה לא יהיה כזה מזהיר, אבל
הוא יהיה הום-מייד. בלי כל מכונות האספרסו החדשות, המתכתיות,
הנוצצות האלו. הן עולות יותר מדי כסף. אבל העוגות יהיו טעימות,
ניקח מתכונים ונוסיף להם את הטאץ' הייחודי שלנו, וכל עוגייה
תהיה מיוחדת במינה, אולי עם הקדשה.
אף פעם לא חשבנו על האוכל. תמיד הנחתי שיהיה גם, אבל אף פעם לא
דיברנו על זה. סלט בטוח נגיש, בכל זאת - אם מישהו יהיה רעב
ועוגה לא תספיק לו, הוא ירצה עוד משהו. משהו מלוח, כי העוגה
תהיה מתוקה, ומשהו דל קלוריות, כי העוגה תהיה משמינה. אז נמכור
סלט. אבל לא כמו בבתי הקפה האלו, שיש להם חמישים סניפים בכל
רחוב ראשי, ועוד שבעה-שמונה ברחובות הצדדים. לא כזה סלט שלקחו
חסה, חצו אותה לשניים, הוסיפו עגבניה, חתכו אותה לארבע, חתכו
ביצה במכונה הזאת שחותכת את הביצים, והוסיפו רוטב אלף האיים
בצד. ממש לא סלט כזה. אצלנו יהיה סלט עשיר, חתוך דק דק.
מלפפון, עגבנייה, פלפל ירוק, פלפל אדום (נועם תמיד קראה לזה
גמבה, אני התעקשתי על הפלפל), זיתים ירוקים או שחורים - לבחירת
המזמין, תירס מתוק, חסה חתוכה, המון לימון ומלח, קצת פלפל
חריף, שמן זית, והרבה גבינה בולגרית מעל. מי שירצה יוכל לקבל
תוספת ביצה קשה, או טונה. (נועם תמיד סלדה מטונה, אני דווקא
אהבתי את זה לפעמים. אבל אהבה מוזרה כזאת, כמו של נשים בהריון
למלפפון חמוץ - לפעמים זה עושה לך בחילה, ולפעמים אתה קם באמצע
הלילה ואתה לא יכול לחזור לישון בלי לאכול קצת טונה. אבל רק
קצת.)
וכמובן שיהיה רוטב. אבל רוטב הום-מייד. כמו כל שאר בית הקפה.
הוא ישלב בין ויניגרט, אלף האיים, רוטב שום, וקצת עשבי תיבול.
אני אכין אותו. ונשים אותו בקערה חמודה כזאת, בצד. כי לא כולם
אוהבים רוטב. אני ממש סולד מרטבים בסלט, לדעתי זה הורס את כל
עניין הירקות והופך את הסלט למעין טוסט מוזר ללא לחם. אבל נועם
נורא אהבה את הרוטב שהכנתי לה.
גם נגיש לחם בצד. פרוסה מכל סוג, עם אפשרות למילוי חוזר ללא
תוספת תשלום. ואם ירצו, יקבלו רק סוג אחד, או שניים. מה שיבקשו
- אצלנו לא יהיו מנות מוכנות, הכול נתחיל מאפס, כדי שכל מנה
תהיה מיוחדת ומותאמת אישית למבקש. מלבד העוגות, כמובן. העוגות
יהיו מיוחדות, כל אחת שונה מהשנייה, אבל לא מותאמות אישית -
אבל זה רק כי לוקח קצת זמן להכין אותן. בעצם, תהיה אפשרות
להזמנה מראש, ואז נוכל להתאים אישית. יותר סוכר, פחות קוקוס.
למה לא, אם יבקשו - זה מחמיא.
בטח נגיש גם פסטה. בכל מקום יש פסטה, ונועם מטורפת על פסטות.
נועם חיה על פסטות. יש לה אלפי רטבים שהיא מכינה. ולהכין את
הפסטה עצמה, זה לא כל כך קשה: פותחים את האריזה, שמים במים,
מוסיפים קצת מלח וכף שמן, מוציאים אחרי כמה דקות. קלי קלות.
כשאני חושב על זה, אם נועם תכין את הרטבים לפסטה, ואני אכין את
הרוטב לסלט, ולפני כן את העוגות, ואני מניח שגם את הסלט (אני
אתן לנועם להכין את הפסטה) ואת הקפה יכין מי שיהיה פנוי. אני
לא חושב שנצליח גם לברמן ולמלצר. ועוד עם ההצגות והשירים בין
לבין.
טוב, זה יהיה בית קפה שיושבים בו שעות, וכדאי לא לבוא רעבים
מדי, כי ייקח זמן לדברים להגיע. אנשים ידעו את זה מראש ובכל
זאת יגיעו, כי זה יהיה הייחוד בבית הקפה שלנו.
הוא יהיה זול, אבל לא זול מדי, אנחנו עדיין צריכים לחיות
ולאהוב את זה, ולא לסיים כזוג ממורמר ששונא אחד את השני, אבל
הוא חייב להישאר יחד כי אין לו באמת ברירה אחרת, והוא כל כך
רגיל, שזה סתם יהיה מיותר לעשות עכשיו דרמות ולגמור עם הסבל
האינסופי הזה. אז נדרוש את הכסף המתאים בדיוק למחייה, ולהשארת
אש האהבה בינינו דולקת, תמיד.
אני רוצה שנגיש גם קורנפלקס, זה מיוחד. אני לא מכיר בתי קפה עם
קורנפלקס, לעומת בתי קפה שבהם שרים ועושים חזרות. (את זה אני
מכיר עכשיו, אבל אז, כשיצאנו, באמת שלא הכרנו את זה. היינו זוג
תיכוניסטים במגמת תאטרון שחולמים לשנות את העולם ולהנחיל תרבות
לעם, לשכונה, לחברים. לפחות להשאיר את זה אצלנו, לא להתבגר אל
העולם האמתי ולשכוח מכל התאטרון הזה. והמוסיקה.)
יהיה לנו גם כלב. והוא יהיה אתנו בבית הקפה, כי הוא ישתעמם כל
היום בבית לבד. אולי יהיו שניים, כדי שכשנהיה עסוקים בכל
הבישולים, ההצגות, החזרות, ההגשות - הם יוכלו לשעשע אחד את
השני.
כמובן, לבית הקפה תהיה גינה חמודה כזאת, עם מפל מאולתר וכיסאות
גן. ושם יהיו הכלבים. וכמו שיש אזור ללא עישון, יהיה אזור ללא
כלבים - בפנים. כי יש כאלה שלא אוהבים כלבים. אף פעם לא הבנתי
את האנשים האלה, כלב זה אחת ההנאות הגדולות של החיים.
טוב, קצת סטיתי מהנושא. אז נועם. היום, אחרי כמה שנים. בלי
מגמת תאטרון ובלי חלומות גדולים, בלי בית קפה שכונתי, אפילו
בלי שכונה. רק ביקור אקראי שם, בדרך לשליחות מטעם העבודה החדשה
והמעצבנת. אז ראיתי את נועם, והתיישבנו לדבר קצת, להשלים
פערים. כמובן שישבנו בבית הקפה השכונתי, איפה אם לא שם. וכמובן
שנזכרנו בכל התכניות הגדולות, וצחקתי כמו שלא צחקתי המון זמן.
אני אפילו לא יכול להצביע על זמן מוגדר בו לא צחקתי כך, אני רק
יכול להגדיר אותו כהמון. המון זמן.
נפרדנו בחיוך ונשיקה, ואחרי שהתקדמנו כמה צעדים, בכיוונים
הפוכים, הסתובבנו ונועם צעקה לי: בעצם, היא יותר אמרה לי בקול,
כי היינו כבר די רחוקים והיא סך הכול רצתה שאשמע, אז היא אמרה
את דבריה בקול מורם מן הרגיל, לא צעקה: "תשמור על קשר,
התגעגעתי אליך, ילד..."
אני כבר לא ילד, אבל נחמד שהיא קוראת לי כך. אהבתי שנועם קראה
לי כך, פעם.
כמה ימים אחרי זה, חזרתי לשם. למען האמת, יומיים. כמה ימים
נשמע ארוך. רציתי לפגוש בה שוב. קיוויתי שאולי היא נשארה לגור
בשכונה, והיא הולכת לבית קפה הזה כל יום, באותה השעה, ואז אוכל
לראות אותה שוב. היא לא הייתה שם. ישבתי בבית הקפה ושתיתי שלוש
כוסות קפה, משלושה סוגים שונים. אבל נועם לא נכנסה לשם, וגם לא
עברה בחוץ. אז חזרתי הביתה, מאוכזב קמעה.
כשחזרתי הביתה, היא הייתה שם. הכינה לעצמה טוסט. לא, לא נועם.
אל תחיו באשליות. החדשה, זו שבוכה רק מכאב, אבל לא הכאב
ההגיוני. בטח כבר שכחתם אותה עם כל הדיבורים על בית הקפה
האוונגרדי.
היא שמה לב שמשהו עובר עליי, שאני עצוב. ראיתי שהיא שמה לב.
אבל היא לא אמרה כלום, והמשיכה כרגיל. פעם כעסתי עליה שהיא לא
שמה לב לדברים שעוברים עליי, והיא אמרה לי בכנות הנוראית הזאת
שלה: "אני שמה לב, פשוט לא עושה עם זה שום דבר". היא שמה לב,
אבל לא אכפת לה. ואני אמור להבליג על זה. וזה מה שאני עושה, כי
אני רוצה להבין. ואני רוצה שיהיה לה אכפת, מתישהו. אז אני
ממשיך. אני אוהב אותה.
הלכתי לישון מוקדם מן הרגיל, והיא נשארה לראות את הסדרה הזאת
שהיא אוהבת, שכחתי את שמה. מתישהו היא באה למיטה, התעוררתי
לרגע וחיבקתי אותה, וחזרתי לישון. בבוקר קמתי, בלי החיבוק
הרגעי של הלילה. והתקשרתי אל נועם.
לא ידעתי אם היא תענה. הרי עברו מספר לא קטן של שנים, מה
הסיכוי שהיא לא החליפה את המספר? היא באמת לא ענתה, אבל יוני
ענה. אתם בטח תוהים מי זה יוני. יוני זה אחיה הקטן של נועם.
הוא היה בן חמש כשהיינו יחד ותמיד רצה פלאפון כדי שיוכל להשתלט
על העולם, אבל זו הייתה תקופה שלא לכולם היה פלאפון, בטח לא
לילדים בני חמש, ובטח שלא בשכונה שלנו. אני מניח שהוא גדל
וקיבל את הפלאפון של נועם, וזה עוד הפלאפון של נועם, אחותו
הגדולה והנערצת. הוא כל כך אהב את נועם, קינא לה, העריץ אותה,
הציק לה ולי כל הזמן. הוא רצה להיות כמוה. בדיוק כמוה.
אהבתי אותו, למרות ההצקות. למרות שהוא שנא אותי, כי לקחתי אותה
ממנו. למרות שהוא צעק עליי והרביץ לי עם הידיים הקטנות שלו,
טוען שנועם לא אוהבת אותו יותר ולא משחקת איתו יותר. ידעתי שזה
באמת קצת האשמה שלי, אבל האמת שנועם פשוט התבגרה, ולא רצתה
יותר לשחק בבובות עם אחיה בן החמש. אני הייתי רק תירוץ.
יוני לא ידע מי אני, אז סיפרתי לו, והוא צחק, ושאל למה אני
מתקשר, ואם חזרנו להיות יחד. לאחר ששאל זאת הבין שהתקשרתי אל
המספר שלו, אז בטח לא חזרנו להיות יחד, והתחיל לצחוק על זה
שהוא טיפש. הוא גם התנצל על כל העצבים שהוא הוציא עליי פעם,
ואמר שבטח הבנתי אותו, אבל הוא בכל זאת מרגיש צורך להתנצל - אם
הגורל הביא אותי להתקשר אליו ביום סגריר שכזה. אחרי מונולוג
ארוך שלו הוא אמר שהוא צריך ללכת, ושנדבר כבר, שאבוא לבקר,
וניתק. כמובן שסיימתי את השיחה ללא הטלפון של נועם, ולא היה לי
נעים להתקשר שוב ולבקש. אחרי חצי שעה הוא התקשר ושוב התנצל:
אמר שהוא אידיוט, ושהוא שכח לתת לי את הטלפון, שזה בטח הסיבה
שבגללה התקשרתי - לחפש את נועם. מן הסתם.
הסתובבתי שעות עם מספר טלפון בכיס וחיוך מרוח על הפנים. חיוך
כזה של ילד קטן, חיוך שהמון זמן לא זכרתי שהתפשט על פניי ונותר
שם למשך כל כך הרבה זמן. אבל פחדתי להתקשר. כמו ילד קטן. חזרתי
אחורה, לתמימות הזאת שחסרה לי. וחסרה לה. חזרתי למשחקים מסוג
אחר. אמנם גם הם משחקי תשומת לב, כמו עכשיו, אבל זו תשומת לב
אחרת. ילדותית. לא תשומת לב של "תאהבי אותי, אני אחר, דיכאונית
יפהפייה שלי".
חזרתי הביתה והיא נראתה כל כך שחורה. כל כך עצובה, חסרת חיים,
מכוערת. לא מבחוץ, מבחוץ הייתה מדהימה ביופייה. אבל עיניה היו
תמיד כבויות. פעם זה ריגש אותי, פעם זה הלהיב אותי, אתגר אותי.
רציתי להדליק אותן, רציתי לצבוע אותה. בפעמים אחרות רציתי
להיות כמוה, להרגיש כמוה את הסבל של העולם ולסבול כמוה. לכאוב.
להיות אתה ביקום השחור הזה שבנתה לה. אבל לא יכולתי, הכי קרוב
שהגעתי זה להקים יקום שחור משלי, אבל לא לחלוק אתה את שלה.
ולהדליק אותה? אף פעם. אולי אותה, אבל לא את עיניה.
אז חייכתי, והייתי שמח, ורציתי שהיא תקנא לי ותשאל למה. והיא
אכן שאלה, אבל במין חוסר עניין משווע שכזה, במין הכרח. כאילו
שהיא נפלה איפה שהיא תמיד משתדלת לא ליפול: בשאלות חסרות הטעם
האלה - על פיה - בשאלות שהיא לא באמת רוצה לשאול, אבל היא
אומרת ש"חייבים", שכולם מרגישים שחייבים לשאול, אבל היא אחרת.
היא לא תשאל ולה לא אכפת, אז היא תשתוק. פשוט תשתוק, כל הזמן.
היום היא שאלה, אני לא יודע למה. ועניתי לה ש"שום דבר לא קרה.
סתם יום טוב. ראיתי שקיעה יפה בדרך הביתה, ואת יודעת שזה עושה
לי נעים. אפילו לך זה מזיז משהו", אמרתי בעוקצניות.
היא ידעה שאני משקר, אבל הפעם היא לא שאלה לפשר האמת. אני מניח
שגם לה יש יום טוב והיא באמת ראתה את השקיעה הזאת בדרך הביתה.
אין לה כוח לחתור לאמת. והאמת, שאולי הפעם זה פשוט לא כל כך
חשוב לה, כתמיד.
אחרי כמה שעות נועם התקשרה. ברוב טיפשותי, לא חשבתי על האפשרות
ההגיונית שיוני יספר לה מה קרה, והיא תתקשר אליי לפני שאני
אספיק. אבל היא התקשרה, ולא היה מאושר ממני באותו הרגע. זו
הייתה שיחה קצרה, כי היא הייתה במקלחת ורציתי לסיים לפני שהיא
תצא ואולי תשאל שאלות. לא רציתי לקחת את הסיכון, למרות שהיא אף
פעם לא שואלת שאלות. קבענו להיפגש למחרת, בגן ההוא ליד בית
הספר היסודי שלי.
אז נפגשנו, וחייכנו, כל כך חייכנו. והסתכלנו על השקיעה, וגם
היום היא הייתה יפה, אבל פחות. קשקשנו כמו ילדים קטנים, ודחפנו
אחד את השנייה כמו ילדים קטנים, ונזכרנו בנו. בעולם פעם. לא
דיברנו על היום. הגענו אל המקום שהיה פעם שלנו, המקום שתמיד
היינו בורחים אליו יחד בזמנים קשים. תמיד רציתי לשכב אתה שם,
אבל לנועם זה נראה מלוכלך. ישבנו ושתקנו לרגע. אחרי שדיברנו
ללא הפסק בשעות האחרונות, שתקנו. הסתכלתי עליה, ונישקתי אותה.
נשיקה ישנה כזאת, חמודה. מהר מאוד זו הפכה להיות נשיקה חדשה,
מלאת תשוקה. ומשם לכאן, הורדנו את הבגדים. נועם התחילה. היא
הורידה לי את החולצה ופתחה את המכנסיים, ומכאן לא היה לי אלא
להמשיך. לא רק חזרה לאקסית המיתולוגית, גם הגשמת פנטזיה ישנה -
לשכב במקום האסור, במקום שלנו. ויותר מזה - זו בגידה. אולי זה
יזיז לה משהו בלב. אולי פה היא תשאל, וכאן יהיה לה אכפת. אולי
היא אפילו תבכה. אולי אני אצליח לרגש אותה, לפגוע בה.
אז שכבנו, והסקס היה נהדר. הוא היה חי, תשוקתי וחייתי. לא כמו
הסקס אתה - רגוע ועדין. בשונה מפעם, זה לא היה סקס של ילדים.
זה היה סקס של אנשים בוגרים, שהתגעגעו, ושחסר להם משהו בחיים.
והנה, בן הזוג המושלם להשלים אתו את החסך. סקס פרוע. סקס
אכזרי.
התלבשנו, וישבנו מחובקים כמה דקות, עד שהפלאפון של נועם צלצל
והיא התנצלה ואמרה שהיא חייבת ללכת. רציתי שהיא תתקשר אליי גם,
ואני אוכל להעמיד פנים שנועם לא שם, ונועם תזרוק מילה לאוויר,
והיא תשאל מי זאת, ואני אתחמק, והיא תתעקש ואני אגיד לה שאני
אספר לה בבית.
אבל היא לא התקשרה, אז חזרתי הביתה.
התיישבתי, ואמרתי לה שאנחנו צריכים לדבר. התחלתי לספר לה
שפגשתי את נועם, האקסית שלי, לפני שבוע. קצת פחות משבוע, אבל
מי סופר.
וסיפרתי לה כל מה שקרה, וסיפרתי לה שנועם ואני שכבנו, ושזה היה
טוב, ושזה היה מדהים. ואמרתי לה שאני רוצה את זה שוב. ושאני
חושב שאנחנו צריכים להיפרד, או לפחות לקחת הפסקה. ושאני רוצה
לנסות לחזור אל נועם ולראות מה קורה. ושאני מצטער. ושלא ראיתי
את זה מגיע.
כל הזמן הזה היא ישבה מולי, עצובה כתמיד, לא מגיבה יותר מדי.
לפעמים רק מדרבנת אותי לספר כשאני חדלתי מלדבר (עשיתי זאת כדי
לראות את התגובה שלה).
היא לא הנידה עפעף, אבל היא נראתה סובלת. היא הייתה קצת
מצוננת, אולי בגלל זה.
בסוף, כשנסתיימו הדברים שהיו לי לומר, ושתקתי כסוף דבר, היא
התעטשה.
אפצ'י גדול כזה, אכזרי. כזה שהיא נאלצה לקחת כמה נשימות פנימה
באופן מוזר שכזה, כמו שהיא תמיד עושה כשהאפצ'י מסרב לצאת. הוא
יצא, ויחד אתו יצאו כמה דמעות. אז היא בכתה, קצת.
והתקרבתי אליה, וחיבקתי אותה חיבוק גדול כזה, של הבנה ועצב, של
צער, והיא לא אמרה דבר.
אחרי כמה דקות, שניות, לא כל כך שמתי לב לזמן, היא לקחה את
גליל נייר הטואלט החצי גמור שהיה על השולחן, קינחה את האף
ואמרה "בסדר, אם זה מה שאתה רואה לנכון".
שנאתי אותה. באותו הרגע, כל כך שנאתי אותה. אפילו זה לא הצליח
לגרום לה להרגיש. רק האפצ'י. האפצ'י המזורגג הזה. אני שונא את
חילופי העונות האלו. עונה נגמרת, חדשה באה - ויש תקווה באוויר!
ואתה חושב, אולי. אולי יש כאן משהו, אולי היא מרגישה. אולי
הצלחתי. ובסוף מסתבר שזה רק הצינון, או האלרגיה.
קמתי. יצאתי. לא חזרתי שבוע. היא לא התקשרה.
בינתיים, נפגשתי עם נועם עוד פעמיים. שכבנו. היה קצת פחות טוב
בכל פעם. אחרי הפעם השנייה נועם התחילה לבכות, בלי להתעטש לפני
כן, ואמרה שזו טעות, טעות גדולה. יבבה שהיא מתגעגעת אליי
ואוהבת אותי, אבל אני סתם חלום נעורים. ועכשיו יש לה אהבה
בוגרת, חדשה, אמתית. אהבה בלי חלומות על תרבות ובלי שאיפות
דמיוניות לחיות אחרת. כשנפגשנו לפני שבועיים היא פתאום הבינה,
כך חשבה, שמה שיש לה עכשיו זה לא טוב, לא אמתי, ולכן הייתה
אתי. החזרתי אותה קצת אחורה, היא אמרה, והיא שוב הרגישה את
הלהט הזה, אבל היא מבינה עכשיו שזה סתם, להט. ומה שיש בינינו,
זה הדבר הלא אמתי. היא סיימה בכך שהיא מצטערת, אבל היא לא רוצה
להרוס את מה שיש לה עכשיו. אמנם זה לא מושלם, אבל זה אמתי.
כנה. זה מה שיישאר וישרוד את תלאות החיים, ולא הקשר הילדותי
והרומנטי שלנו.
נועם קמה והלכה, ולא היה לי אכפת. כל כך לא היה לי אכפת.
ואז היא התקשרה, לשאול מה שלומי. לומר שהיא התגעגעה, ורצתה
לדעת מה הולך אצלי. ואיך עם נועם, אם אנחנו יחד.
והאושר הזה, שעליו דיברתי קודם, כשנועם התקשרה, התחוור והפך
לנייר טואלט ישן ומשומש.
חזרתי הביתה, וחיבקתי אותה. היא לא שאלה כלום, ושתקה, כתמיד.
אני ממשיך באתגר.
אולי, מתישהו, היא תבכה בגללי. אולי, מתישהו, היא תרגיש. לפחות
יש לה חלומות עדיין. והיא השחורה שלי, השחורה היפה שלי. ואני
אוהב אותה, ורק אותה. ואולי, יום יגיע, ואדע את שמה. |