[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד זעירי
/
אדאי (1)

"ספר לי", היא אומרת. ואתה שותק. שעה וחצי אתה יושב שם ומחרבש
שטויות, כאילו בשביל לשעשע אותה, כאילו אתה זה שמחויב לה משהו,
לספק איזשהו עניין. אתה מספר לה שהלכת לרקוד אתמול, שראית
מישהו בין האורות ואיך היא כמעט נפלה עלייך. מתחיל לקשקש
וממציא כל מיני סיפורים, שחייכה אלייך, שישבתם לשתות. אתה יושב
מולה, עם החליפה הכחולה הזאת שלה והרגליים השלובות. יושבת שם
מולך ובוהה קדימה, בך, ואתה מספר לה את כל השטויות האלה. שק
קלישאות אתה חובט בראשה והיא, היא רק מהנהנת. היא מנידה את
הראש במבט כבד כזה, מבין, ושואלת אותך איך זה גרם לך להרגיש.
חרא.
אתה לא מספר לה שכשהיא נעה קדימה, משעינה טיפה את הראש, אז
המחשוף שלה נפתח מעט מולך ומאפשר הצצה עמוקה יותר לחזה האסוף
בחזייה השחורה הזאת. זה מהדברים שלא מתאימים לשעה וחצי הזאת.
איך שאתה רואה אותה יושבת ככה על הכיסא מולך, עם הרגליים
שלובות מתחת לחצאית הזאת, שנופלת אחורה בכל תזוזה. שאתה מחכה
לרגעים האלה, בהם היא מחליפה ושמה את הרגל הזאת מעל השנייה,
הצצות חטופות של התחתון הלבן בין רגליה. זורק לאוויר שקרים בלי
לחשוב על זה פעמיים ועסוק בניסיונות שווא לדמיין אותה כך, על
אותו כיסא, עם הפנקס הזה עדיין ביד, אבל ערומה לגמרי. אתה לא
מספר לה על העוררות שאתה מרגיש למטה עד שהיא מסתכלת על השעון
הגדול מאחוריך על הקיר ואומרת שתם הזמן לפגישה ושהיא תשמח
להמשיך מאותה נקודה בפעם הבאה. אתה לא אומר לה על איזה נקודה
אתה חושב, או על בזבוז הזמן, הצ'ק שאתה חותם ומושיט לה, אוסף
את המעיל מהכיסא ועוטה אותו צמוד אלייך, מהדק אותו לגוף, תוהה
אם היא מסתכלת לך על התחת כשאתה יוצא.
בחוץ קר, ורוח נושבת בדיוק לכיוון ההפוך ממך, כאילו דוחפת אותך
אחורה, חובטת את קצה המעיל על המכנס, אבל לך לא אכפת. אתה חושב
מתי באמת הפעם האחרונה שהלכת לרקוד ואם יש בנות כאלה מתחת
לאורות המהבהבים. בנות לא אמתיות, כאלה שאתה רואה רק בראש. אלה
שמדברות אתך, רוצות אותך. ואתה לוחץ את המעיל כנגד הרוח ועם
הראש כפוף, כי כל האבק הזה מועף לך בפרצוף, אתה צועד קדימה,
צועד ומסתכל לאחור, רואה את הבחורה הזאת נכנסת לבניין אחריך
ואתה תוהה אם היא הפגישה הבאה שלה. צועד לעבר התחנה וחושב
לעצמך בראש, אתה שואל אם למעשה כולם היום משוגעים.
הפנים שלך קרות, ויש שם שתי רוסיות שמחכות לאוטובוס, מסתכלות
עלייך כשאתה נכנס ואז חוזרות לדבר. מה היית עושה להן, אתה
חושב. מעביר מבט ונותן לדמיין להשתולל. אחת מרגישה אותך, שולחת
מבט. היא מסתכלת ישר עלייך. לא היית עושה לה כלום. כלום.
והרוח מכה לך בפנים, שאתה מרגיש שכבר מאדימות ומתקשות באופן
דומה לקרח בפריזר. אתה מרגיש איזה ליחוח בפינת העין ומוחה
הצידה את הרטיבות. מקלל בלב את הרוח המזוינת הזאת ורוצה לירוק
על הרצפה, אבל לא משחרר את זה החוצה. עננים כבדים למעלה ושוב
נראה שירד גשם. גם הרוסייה אומרת. אולי, כי היא מדברת ברוסית,
אבל היא מסתכלת למעלה ואז היא שוב מסתכלת עלייך ואתה כבר לא
יודע מה היא רוצה. ושתעזוב אותך כבר בשקט, שתסתום את הפה הגדול
שלה ושכל העולם המזוין הזה יתפוצץ. רק אתה. רק אתה פה וכל שאר
החארות סביב יכולים להתאייד. שיישרפו, שתיקח אותם הסופה הזאת
לעזאזל מבחינתך, כי אתה פה ואתה לא צריך אף אחד.
האוטובוס מגיע שוב באיחור ואתה נדחק פנימה אחרי הרוסיות. מישהו
דוחף אותך לאחור בשביל לרדת ואתה נלחץ קדימה בכוח, נדחק סביבו
ועולה למעלה, מושיט לנהג את המטבעות מהכיס ומרגיש איך קצה
המעיל נרגע חזרה ומשוחרר מטה כשהדלת הצדדית נסגרת והרוח, לפחות
עכשיו, נעלמת.
אתה נכנס פנימה כשהאוטובוס כבר בתנועה, ואתה כמעט מאבד את
המשקל, אבל מניח את הרגל יציב על הרצפה, נשען עליה. אתה מרגיש
כמה הרגל שלך עכשיו כבדה. אנשים יושבים מסביב, אישה זקנה
וילדים. הם מסתכלים עליך בעיניים גדולות ופה סגור ובא לך לצעוק
עליהם שיסתובבו או משהו, אבל אתה לא אומר דבר ורק צועד קדימה
ומחליק לתוך מושב פנוי ליד איזה אחד שמן במעיל ענק, מרגיש את
השומן שלו נלחץ אליך דרך המעיל שלו, דרך המעיל שלך. אתה מנסה
לדחוף אותו קצת לצד, אבל הוא לא שם לב, אז אתה פשוט נשען טיפה
אחורה, נמנע מהשמן ומהמעיל המזוין שלו ושוב אתה צריך להעביר את
השרוול של המעיל בשביל לנגב איזו דמעה ולסדר את השער שלך טיפה,
שהתבלגן לגמרי מהרוח.
ככה אתה יושב שלוש תחנות. ארבע תחנות ומסביב רק נהיה יותר
ויותר צפוף באנשים. עומדים סביבך. אתה משעין את הראש למטה
בשביל לא להיתקל באף אחד, אתה לא רוצה לראות אותם, לא יודע אם
לקום - מאיזה גיל לפנות מושב למישהו זה מנומס ומאיזה גיל זה
סתם עלבון. אז אתה שומר את הראש מורכן מטה, אבל עדיין בקו
שתראה את מה שחולף בחוץ דרך החלון, איך הרוח מתחזקת וענן אבק
מתעופף באוויר, מכהה את השמיים ורומס כל מה שבדרך. אתה שומע
איך הוא שורט את החלון ואת השריקה הזאת מבחוץ כשהשמן צריך לצאת
תחנה אחת לפנייך ואתה קם לפנות לו מקום, העיקר שייצא, העיקר
שיעוף כבר, ואתה בטוח שחתיכת אבק נכנסה לך לעין.
כשאתה יורד הרוח משתוללת. אתה מרגיש איך היא בועטת בך מכל
כיוון, כאילו מענישה אותך על זה שאתה מעז להסתובב בחוץ. עכשיו
אתה יורק מטה ורואה איך פיסת הרוק נהדפת ברוח ונחבטת חזק
במדרכה, מוסטת באוויר וכשהיא מגיעה לקרקע, היא כבר בוץ. אתה
לוחץ את המעיל בכוח לגופך, מהדק אותו חזק עם הידיים ושוב הראש
שלך רכון ואתה מרגיש את האוויר העכור הזה לוחץ לך על העיניים.
מתעתע. חודר לך לעורקים.
אתה לוקח פנייה ונכנס לאיזה קיוסק קטן שיש שם ונותן לעצמך
להתחבא שם כשהדלת נסגרת מאחוריך ומשאירה את כל החוץ במרחק
בטחון ממך. כל הזבל מאחורי גבך.
יש שם כמה אנשים שמסתכלים עלייך ואחד אומר 'איזה סערה, הא?'
ואתה רק מניד טיפה את הראש למעלה ולמטה, אבל לא ממש אומר דבר.
אתה ממשיך קדימה במקום, ומתרחק מהם פנימה ושומר על השקט. חלב,
אתה חושב, צריך לקנות חלב. ועם זה אתה מסתובב בחנות כמו תמהוני
ומחפש איפה אזור החלב הארור, כשאתה חולף על אחת עם עגלת תינוק
בידה המושטת. מבפנים מסתכלת עליך ילדה קטנה והמבט שלה נצמד
אליך כשאתה חולף, אתה מרגיש אותו צורב לך בעור הקר ואתה מסיט
את העיניים ממנה ומתחיל להרגיש חנוק, הולך לאט יותר ולוקח
נשימות עמוקות פנימה. אתה מרגיש את האוויר החלוד ממלא לך את
הריאות ומשהו מסתחרר בך. נעמד במקום ואתה מרגיש את הדופק שלך
קופץ, את הידיים שלך רועדות והראש שלך הולם בכוח, דופק חזק,
שוב. שוב. שוב.
אתה מרגיש חוסר אוויר ושהכול הולך להתפוצץ. כל העולם הדפוק
הזה. כל האנשים המגעילים שמגיע להם להישרף. להישרף ולהכלות
כליל. האישה עם העגלה בוהה בך ואתה מסתובב ממנה אבל עדיין חוסר
האוויר הזה, אתה מרגיש מועקה ואתה משתעל קצת, מתיז כמה טיפות
רוק על כף היד ושוב הסחרחורת הזאת תופסת ואוחזת בך ואתה מרגיש
פס רטוב על הלחי. נעמד שם במקום, ליד המדפים של הביסלי, ומנסה
להסדיר את הנשימה. פה פתוח, אתה נושם פנימה ומרגיש את המבטים
סביב ננעצים עליך, כל העולם הזה שרוצה רק לפגוע, רוצה רק לשבור
אותך ולהרוס. נשימה עמוקה, עמוקה פנימה ואתה פוקח עיניים. ליד
המדפים של הביסלי המזוין, אתה נשען על המדף ומרגיש איך האוויר
חוזר אליך, מיד מרכין את הראש ולוחץ אותו לשרוול של המעיל,
מוחה את ההרגשה הזאת מהפנים ומתרחק משם, ממשיך הלאה ומחפש איפה
לעזאזל החלב במקום הזה. חולף על פני אנשים ולא אכפת לך. רק
החלב.
אתה שולף בקבוק ובודק את התאריך. מבטים נעוצים מאחוריך. מחזיר
אותו ולוקח אחר, יום אחד יותר הרווחת עכשיו. עם הבקבוק ביד אתה
ניגש לקופה ונעמד מאחורי אחת עם סוודר וסלסילה, מוציאה את
הדברים לאט ביד רועדת ומעבירה אותם מהסלסילה אל המסוע. אתה עם
בקבוק החלב הזה ביד ומרגיש איך האחיזה שלך מתקשה סביבו, היד
שלך נוקשה ורעד זיעה קרב חולף לך בגוף. אתה מרגיש את המצח
נשטף.
לפניך היא עדיין מעבירה את הדברים שלה באטיות, כמעט קופאת
במקום. הקופאית לפניה לוקחת ומעבירה אותם אחד אחד תחת הבר-קוד.
צפצופים. הולמים לך מבפנים, עמוק בראש. שוב אתה מרגיש חנוק.
ההרגשה הזאת שלא עוזבת אותך. מרגיש שאתה טובע בכל האוויר הרע
הזה, אתה מנסה להתאפס אבל לא מצליח לנשום שאיפה אחת של אוויר
טוב בשביל להציל את חייך. מרגיש את הגוף של משתתק במקום והחלב
תפוס לך חזק ביד כשמסביב, כל יתר העולם רועד. זעה על הלחי ואתה
מנגב אותה עם היד, אבל זה רק ממשיך וממשיך, אתה מרגיש את המצח
שלך רועד.
הכול מתקהה ואתה שומע את השריקה החזקה של הרוח מבחוץ, סובבת
אותך במעגל, מקיפה אותך ולא נותנת מנוח. הצפצופים האלה מהדהדים
לך בראש והעולם מתכווץ. מתכהה. אתה רואה את האורות המהבהבים
מול העיניים של והפה שלך פתוח רחב, אתה מסתכל, אתה מביט סביב,
אבל היא לא שם. האורות המרקדים, אתה רואה אותם. אבל היא לא שם,
ואתה לבד. הגוף רועד ואתה מבחין שהקופאית אמרת לך משהו, ומישהו
מרעיד לך את היד בכוח.
'אתה בסדר?' היא שואלת. 'אתה בסדר?' מסתכלת עליך במבט כזה,
כאילו שהיא יודעת משהו. כולם סביב מסתכלים עליך עם המבטים שלהם
ואתה לא מבין, שיעזבו אותך בשקט, אתה לא יודע מה הם רוצים. היא
עם הסלסילה מסתכלת עלייך בפחד. עומד שם בקופה עם הבקבוק נעוץ
לך ביד ולא יכול לזוז, אתה מנסה לדבר, להגיד אני בסדר, די, תנו
לזה ללכת. אתה רוצה שיעזבו אותך בשקט, כשאתה שם לב ללחיים
הרטובות. ואתה שם לב שכבר כמה דקות אתה עומד שם, פשוט עומד שם.
ובוכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתול?

טוב. מי מחלק,
אני או אתה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/8/07 2:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד זעירי

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה