אני מסתובבת על הגג ומסתכלת למטה, וכל פעם שמישהו בא אני
מתכופפת שלא יראה אותי. ואני מסתכלת על כל מיני נקודות, איפה
הכי גבוה ואיפה הכי פחות מפחיד, כי שם יש מעקה ולטפס על המעקה
זה מפחיד. ואני עוברת למקום עם כל הדודים, אבל זה נמוך יותר,
אז אני חוזרת ומתכופפת ובוכה ואני לא יודעת מה לעשות והכל כואב
כל כך. והדסי, איך הדסי תסתדר, איך היא תקבל את זה. אני רוצה
למות, לגמור הכל, ואין מספיק גבוה, זה הכי גבוה. טיפסתי על
השער, דיברתי עם תם, הוא לא יודע מה לעשות, הוא בוכה. בואי רגע
ליאת, בואי שנייה. מאחורי שער נעול, קריאה חלושה, עדינה.
שמישהו יבוא לתפוס אותי! לא ללחוש, לתפוס! אני כבר לא מסתכלת
למטה, אם זה לא עכשיו זה אף פעם.לא יודעת איך, עולה וקופצת,
ישר, בלי לחשוב, רק שלוש, ארבע ו... קופצת. והכל היה יכול
להיות אחרת. למות. להיות משותקת. להתמוטט על הראש. לאבד את
הצלילות. לאבד את הרגליים. בלי יכולת לזוז. זה לא מגיע לי
שמשהו שמר עליי והכל יהיה בסדר והלוואי שגם הנשמה. הלוואי שאני
אפסיק לחשוב על תום, על איך שהיינו הולכים לים ועל איך שהיה
טוב, והלוואי שיפסיק לכאוב לי בלב, בפנים ושאני אפסיק
להתבכיין.

שמים. אור. הרים. להסתכל על הכל מלמטה, לראות כמה יפה. לפרוס
ידיים, לא לכאוב, לא לחשוב, לא לקפוץ יותר, לרצות לחיות, לא
למות. דורון והדסי ועמית. דודה ליאת נפלה. עמיתי אומר - קפצה.
הדס מתקנת- היא נפלה! אבל לא נפלתי, קפצתי. קפצתי וסיכנתי
אותך, שלא יהיה לך טוב. סיכנתי אותך, לא שמרתי עלייך, לא שמרתי
עליי. דורון ואבא בוכים, אחרי הניתוח אני מתעוררת, מוציאים לי
מהגרון צינור. זה כואב, זה היה כל כך עמוק. טשטוש. רק דורון
ואבא והם בוכים בוכים בוכים. ודורון אומר - אני כל כך שמח שאת
בחיים.

ללמד את אח של תם גיטרה, ללכת איתם לאבא שלהם. עדן משחקת איתי
תופסת. בטח לא אכפת לה ממני באמת. תחושת אפסיות, פחד. כל הזמן
פחד. לסיים הכל הכל הכל. להגיע לעולם טוב יותר, שקט. איך אני
עושה את זה? איך אני עושה את זה לדורון? לבן. עולם לבן ואני
בו. הכל נקי. אבא. הוא בוכה, מאשים את עצמו. היה שווה לעשות את
זה. אמא לא רוצה לשמוע את זה, זה הורג אותה. כנסיית השכל כאן
והם מנגנים ובסוף אני מסתכלת איך תם מסתכל עליי, שיראה שאני
מחייכת, שיראה שטוב לי גם בלעדיו.

הרים גבוהים, דשא, העולם הלבן שלי. כמו שקט בתוך המים, כמו
צלילות של שיגעון, של בכי אין סופי, כשמסתירים לי את האוזניים
(תם מסתיר לי את האוזניים), כמו במערות, שמשהו מגן עלייך,
מכסה.

אני רוצה חיבוק. אני נופלת וישר רוצה חיבוק. שמישהו יגן עליי,
שמישהו לא ירשה לי לקפוץ לעולם. אולי התרופות יעשו טוב? אולי
אני? הגוף שלי חזק הרבה יותר מהנפש. מחלים. רוצה שאני אחלים.
מפחדת להחלים. מפחדת שוב לרצות למות. לסוע למצדה. גבוה, גבוה.
איפה שטיילנו. כל כך הרבה בנים, כל כך הרבה שמחה. הופעה של
ברי. וג'וינט. מסטולה, רוקדת, כל כך אוהבת את תם, מחכה לו. על
הגג של ג'וני מעשנת היידרו. תחושה כל כך מטורפת. אני רוצה
סמים. אתה לא מרגיש. אני ויאיר הולכים ברחוב. כשאני מסטולה זה
כמו שאנשים  אחרים סחים. קצת מנוחה לרגישות, למחשבה. זה עושה
אותך אפטי, יאיר אומר. אני לא יכולה להיות אפטית. ללכת לצוק
במצדה, להסתכל מלמעלה. אני לא מסוגלת לקפוץ, אני לא מסוגלת
לעשות את זה לדורון. אני לא מבינה כמה תם אוהב אותי. איך אפשר
למדוד. מוסיקה לנשמה, מחייה. כמו אינפוזיה, מנתקת. הראש במקום
אחר.

הסתכלתי מהגג למטה למטה וקפצתי. עכשיו שברים בכל הגוף ואני לא
רואה ים. הדמעות מתייבשות לי מתחת לאף, איפה שיש שקע שלפני
שנולדים המלאך נותן מכה והוא נוצר.מישהו מגן עליי, אולי זאת
אני. נעמה על כסא גלגלים, ג'מאל על כסא גלגלים, סיגל על כסא
גלגלים, אהרון על כסא גלגלים, יואב על כסא גלגלים. לא יכולים
לשכב, לעשות אהבה, לא יכולים לרוץ, אפילו לא יכולים להשתין.
דוחפים צינור שישאב הכל. שישאב ה-כ-ל. ואני חיה, ואני אלך,
ואני ארוץ. ויהיו צלקות, ויום אחד מישהו ילקק את כל הצלקות
ויגיד שהוא אוהב אותי הכי בעולם. ואני אספר לו מה עשיתי בגיל
עשרים, הוא יגיד שמותר לפעמים להיות עצובים. הוא ילקק את כל
הפצעים, ויהיו לי דמעות בעיניים והוא ילקק גם אותן. והוא יחבק
אותי ויגן עליי. ולי כבר יהיה טוב, ואני אדע איך עושים טוב.
ודורון יהיה מבוגר. והדס ועמיתי - נהיה חברים טובים. אולי אני
אפילו לא אצטרך תרופות, הראש יסתדר, הנשמה תסתדר. אולי זה
גנטי, אולי מההתחלה זה נועד להיות.