אני יושב כבול באזיקים. אתם לא רואים אותם, אבל הם שם. אתם
מתעלמים מהם, זה החלק הכי גרוע שבהם. או שבכל זאת זה שהם
אזיקים.
אסיר בתוככם. לבוש במדי הכלא. הכלא הכי גדול שהקימו בשבילנו עד
כה. וכל הכבוד. בלעדיו נאבד. טוב הכלא בעיניי. גדלתם בו, בניתם
אותו, והוא נתן בכם אותותיו. אותות גבורה!
וגם הרגליים כבולות. אסור להתרחק יותר מדי. והעיניים מסומאות
כי זה אצילי להיות בכלא. והולכים, כולם הולכים. כמו כבשים לגז,
טיפשים, פועים. נחפזים למדים, לאזיקים.
לפעמים חוטאים לכלא, וזה לא טוב. לפעמים אפילו ממסמרים אותי
ומכים על עיניי בשוטים. ונותנים לעיניי לנזול על הלחיים.
וחותכים בבטני כך שהקרביים ישפכו, ומבעירים בפנים אש. למגר
מתוכי, לשרוף את השד, הדיבוק.
לשרוף אותי קצת, מה יש? ואז מחזירים. שימוש רב פעמי.

שערותיי נשרפו ועורי מפוחם משמש התמיד, שמחבקת אותנו באהבת
אמא-דובה. ציפורניי חרוכות מגירוד החומות הלוהטות. מוגלה
מבעבעת בתוכי, עומדת לפרוץ בקיטור נואש.
אך הסוף קרוב. עוד מעט ארצה את העונש. אתן את חובתי לאומה...
ואשכח שזה אי פעם קרה.