המסע לפולין, אפריל 2003
דמעות של בדידות החלו לרדת,
המלאכים בוכים.
כי על פסי הרכבת הולכת ילדה
וידיה פרוסות לצדדים,
שומרות על שיווי משקלה.
ודמעת כאב מעיניה זולגת
מענה את ליבה המת.
רוח סתווים עליה נושבת,
השלכת מחקה את הצבעים.
גשם הדמעות ממשיך לרדת,
ועלי התקווה מתנפצים.
למקום אחר היא רוצה להגיע,
למות בשומקום.
צעדיה כבדים,
השחר מפציע
וחוזר החלום.
רוח סתווים עליה נושבת,
השלכת מחקה את הצבעים.
גשם הדמעות ממשיך לרדת,
רק מחמיר את הפצעים.
דמעות מלאכים מציפות את העולם
כי הילדה ממשיכה ללכת,
ולא תחזור אף-פעם.
ורוח סתווים עליה נושבת,
השלכת מחקה את הצבעים.
גשם הדמעות לעד ימשיך לרדת,
עננים של ייאוש צפים.
אל תמשיכי ללכת ילדה,
אל תתני למוות לגבור
צעק המלאך בקול שבור.
אך הילדה ממשיכה
והרכבת כבר באה...
רוח סתווים על הקבר נושקת,
השלכת מחקה את הצבעים.
גשם הדמעות ממשיך עוד לרדת,
מעיני מלאכים,
אני כבר בארץ המתים.
