זאת ההקדמה של הספר החדש שאני כותבת, "כופרת".
אני רק רוצה לציין שאני לא דתייה ולא מצטיינת בגינונים, הלכות,
וכו'. הסיפור עוד זקוק לליטוש, כמובן, אבל בינתיים - זה מה
יש.
אני אפרסם את הפרק הראשון בהקדם.

הקדמה
"היי אלוהים. כבר מזמן לא דיברנו. אני מצטערת שככה נטשתי אותך.
אבל מה לעשות? ככה החיים לקחו אותי. מאז ששלחו אותי לפנימייה
הזאת קרו לי רק דברים טובים, אפילו אם אין פה אנשים כמוני.
כמוני, אני אומרת. אני כבר לא הכי דתייה בעולם נכון? אני מניחה
שאני לא דתייה כבר הרבה זמן. בגלל זה סולקתי מהבית. אבל אני לא
מתלוננת."

קפצתי כששותפתי לחדר, יעל, נחרה ברעש.

"רציתי לבקש ממך משהו, ואתה יודע, אני לא מתחסדת. ביקשתי ממך
הרבה בזמן האחרון. אבל, בבקשה - בבקשה תגרום לעמית לאהוב אותי.
אני יודעת, אני יכולה לבקש ממך שאמא תבריא, שיהיה טוב לאנשים
בגוש קטיף, לעזאזל! שתאכיל את כל הילדים באפריקה. אבל אתה יודע
מה? כשאתה מאוהב, כל זה לא מעניין אותך. כל מה שאני רוצה עכשיו
זה את עמית. ולא אכפת לי שאני לא נשואה, ולא אכפת לי ממה שאמא
הגוססת תחשוב, וממה שכל המושב יחשוב!
לא אכפת לי מכלום חוץ ממנו.
לא אכפת לי שאני כופרת.
אני אוהבת אותו.

ה' שבורכנו במצוותיו, אמן."