אז באתי לך לקרוא
ונתת לי נשיקה במצח
ודמעה נשרה לאט
ונדמה היה שנצח חולף

אז קמתי והלכתי
כי ברירה אחרת לא נותרה
ורק כתם במצח
כוויה קרה

ושנאה בליבי מתלבה
למרות שלנצח לא לשנוא נשבעתי
ואיני יכולה אלא לכבוש
את הבכי הדרמטי

לרגע לא ציפיתי
וכמובן שלא דמיינתי
אבל רק תקווה קטנה
עוד בלב לבלבה

וברצח בכוונה תחילה
אותה רמסתי בלי הכרה
כי לחיות לא תוכל,
כי על המצח בוערת כוויה

והשנאה אותי עיכלה
ולא רק אותה
גם אותי מבפנים
איפה שנפש חיה לא ביקרה

המילים קשות,
והמטאפורות גם
אך התמונה ברורה.
וזה לא רק אתה

זה כל גבר שיבוא
ואני עם יצר הרס עצמי
כובשת את יצרי
ופורקת אותו על ליבי

הדלת אמנם פתוחה
אך אני במקומך
לא הייתי נכנסת
לא הייתי בודקת

בחוץ יש בית ממתקים
והמון פיתויים
אך בפנים רקוב ומר
וכלובים זועפים

ואני בתור המפלצת
אותך כובלת
ברח, כל עוד יש בך העוז
אל תקרב כי גם בך ידבק הנגע

והנגע הוא אני
אופטימיות ביקרה לרגע
וטבעה שוב בבוץ
יצר ההרס העצמי

אין חרוזים
אין מנגינה
אין מבנה הגיוני
אין איזו קומפוזיציה מתאימה
סתם שיר דפוק מבחינה הספרותית ומכל בחינה שהיא.
אבל זה משהו שהתבשל בתוכי, מר ומסריח ורקוב

יצר ההרס העצמי זו תיאוריה שפיתחתי בשנים ארוכות של מחקר עצמי
על הסיבות והגורמים לשקיעה עצמאית ואכזרית למעמקי הביצה
הטובענית של הדיכאון.
עיקרי התיאוריה סוברים כך: יצר ההרס העצמי גורם ללוקה בו להרוס
כל סיכוי לאושר שיידפק על דלתותיו. באופן מודע או באופן לא
מודע. ריבים לא ברורים, האשמות תמוהות וכל מה שניתן לעשות כדי
להבריח את הטוב שביקר לרגע.
כרגע אין טיפול בנמצא, אולי בריחה לשנה הרחק מהביצה.
המחקר נמשך, נדווח על אודות התוצאות, כשיהיו כאלה...

סך הכל טוב שנתתי לזה לצאת, אולי עכשיו אפשר יהיה להמשיך
הלאה.
אני כבר שונאת את השיר, אם אפשר לקרוא לו כך.