הלטאה מאסגרד יצקה את העולם מטקסטים נשכחים
של משורר צרפתי. היא שפתה קומקום ולתוכו
חלטה ערפיליות. בעלה אמר לה תיכנסי למיטה מותק,
אבל הלטאה הכפיפה למרותה אטומים
ולא התכוונה לכופף בשבילו את זנבה.
הוא פיהק ובלע שפירית רפאים
ומאז ליונקים אין כנפיים. הוא זרק עליה חיילי בדיל
ופגע בטעות בקדרת האונות,
מפריד בין הארוס ללוגוס. ואז חיפש לה תחליף.

ראשית הוא שאל למי שייכ הגופ? והתחליף ענה:
אני הסרוגייט במבינו. לכ שייכ הגופ.
שאלתו השנייה נגעה לעניינים אינטימיים -
לשונה, יער-חרק, המשורר הצרפתי, הדרך בה זנבה
התעקל כלפי מעלה כשאכלה. והסרוגייט אמרה:
כמו עש את הזיכרון מחורר, הופך אלסטי ואז מתפורר.
היא אוספת שקט מבלטות שלושים סנטימטר
המתגים כובים את האורות ותיל לוהט
תוחם את הבית. אבל הדרך,
הדרך שהלכתם בה
אבדה בחשיכה.

הוא ידע שהיא שם, שומעת פתיתי מילים. העולם בינתיים
התנער ויצא לשוטט בעצמו.
הלטאה מאסגרד קיפלה את המסדרון לשניים
ונתנה לו את החלק הקצר. הוא כתב לה:
    פעם היינו פינוקיו
    רגלי העץ שלנו
    חרקו בכל צעד
    עכשיו אני רוצה לארוג אותך
    באקדח חוטים לרקה
    למשש את בוהן הקופיף שלך ולפלות
    אנשים אחרים מחייך
זה לא הצחיק אותה בכלל אבל היא ידעה
שאם תשכח את הטקסט הזה אולי
תוכל לדמיין שהוא משורר צרפתי.