יום שלישי אחרי הצהריים ואני מוצאת את עצמי יושבת על כסא של גן, קטן קטן.
למרות שהרגליים שלי קצרות אני צריכה לקפל אותן ביותר מ-90 מעלות על מנת לשבת.
היא מינתה אותי כאחראית צילום ואני מקבלת את התפקיד באהבה, לעולם לא אומר לא
לצילום. מאחורי המצלמה אני מנסה לקלוט את הפרצופים היפים שלהם, אותם 7 קטנים
שקופצים ורוקדים מול העיניים שלי את שירי מסיבת הסיום שלהם. לכל אחד צמודה
סייעת על מנת לעזור, להפעיל, להחזיר אותו לקצב, לחבק כשצריך. מדי פעם הם רצים
לתת חיבוק לאמא ולעתים לא רוצים לחזור למעגל של שאר הילדים. לפעמים צועקים,
לפעמים בוכים. מולם יושבים גם האחים שלהם, ילדים 'נורמלים' לכל דבר. האהבה
שעפה שם בגן מדהימה אותי ובין פלאש לפלאש זולגת לי דמעה, מאחורי העדשה. בסוף
המסיבה נעמד הבלונדיני הקטן הזה, בוחן את שתי הדמויות המודבקות על הקיר ואני
לא יכולה שלא לחייך. בסופו של דבר, כל אחד רוצה להרגיש חלק.

צולם בגן לילדים המאובחנים כבעלי תסמונת PDD, אוטיזם. מפאת חיסיון רפואי אני
מנועה מלתת פרטים לגבי המצולם.

עובד דיגיטלית באיזו תוכנה דלה של HP.

10 יולי 07'.