הוא הולך אל השמש, שעת החמה,
ברקע שלכת, עונה חדשה.
ישוב ליד ההגה, רמזור מעוקם,
הכביש מתעכל לו, השמש גם.
רוכב אל האופק במורד הרחוב,
ברקים ברקיע, גשם אפור.
חגור ברכב, כפר עממי,
עזובה הדרך מצוקה אינסופית.

רוח צפון, כיוון מזרחי,
שדים בארון על סף יציאה.
עונות מצב רוח כעונות השנה,
מתחלפות כידוע כל רבע שנה.
מביט במראה עיר רפאים,
מועקה נטושה ילדים יחפים.
עובר אורח פוסע כולו מנוכר,
סיפור ללא צבע, שהתחיל לא נגמר.

רוחות נושבות, נעות ללא כיוון, שעון הזמן מראה ללא היסוס
שעת אמת, שעת אמת.

זורח ירח, לילה מואר,
באמצע הדרך כנר מעונב.
ארוכה הדרך, נגינה חרישית,
אולי שיר ערש או בכיה חרישית.
בקתה מעוצבת, קיוסק הפינה,
חתול הפחים מביט בפליאה.
חוכך עם לרדת, שביל ללא מוצא,
נשאר ברכב הרהורי חרטה.
 
רוחות נושבות, נעות ללא כיוון, שעון הזמן מראה ללא היסוס
שעת אמת, שעת אמת.

אש מנשבת, זמנים חדשים,
ישראל שנת אלפים, ימים אפורים.
אישה מכושפת בלבוש קרעים,
מחייה לרגע זמנים אחרים.
הרכב נוסע, כיוון לא מוגדר,
הדרך החוצה, השלט מוכר.
רחוק מהשמש מקום מנוכר,
ישראל אחרת, עליו לא יסופר.

רוחות נושבות, נעות ללא כיוון, שעון הזמן מראה ללא היסוס
שעת אמת, שעת אמת.