את השיר הזה,
את לא תדעי שכתבתי לך
אף פעם.

מילים אלו לא תקראי לעולם,
לא תדעי שאלייך כוונתי,
שאלייך אהבתי.

את השיר הזה אני כותב לך
מקסת של דם ודמעות
וקולמוס קלוע מנימיו של הלב.

את לא תדעי אף פעם
שלך אני כותב,
שאותך אני אוהב.

לא נותר אלא לכתוב,
לשתוק ולקבור
את תחושותיי.

לא נותר אלא לבלוע
את כל הרגשות,
ולהצניע את רחשי הלב.

זו את שלה אני כותב

להכות על חזי,
לשאת תפילה ולומר וידוי,
וידוי שקט ללא מילים.

לא נותר אלא לדבר
אל דמויות הדמיון,
לספר לדף הריק.

לקבור עמוק בבור
את כל מה שאי פעם
הרגשתי.

לצעוק בקול גדול
בחדר ריק מאנשים:
זו את,
לך אני כותב,
אותך אני אוהב!

דממה.