אם הייתי יכול לתאר לך כמה כאב...
אני לא יכול.

אני לא רוצה לסגור מעגל. בינתיים את עדיין זיכרון מתוק ויפה.
אני לא רוצה שזה יעלם לכלום.
את המיתולוגית שמעולם לא הייתה שלי.
את חלום שחלמתי כל כך הרבה פעמים בשינה, בהקיץ.
את חיוך או דמעה לפחות פעם בשבוע (בעיקר כשאני פותח את הארנק,
מוציא את הרישיון ויודע מה אני אמצא מתחת)
את אמורה כבר לדעת איך אני מרגיש אחרי שכל כך הרבה פעמים
כתבתי, אמרתי לך.

כמו שיערה שנדבקת אליך חזק ולא עוזבת, לא משנה כמה תנער אותה.
היא לא עוזבת. גם כשתנסה להעיף אותה עם היד היא תיצמד חזק כמו
נשמה נואשת. גם כשתרטיב במים, היא תחליק בלית ברירה, לא
בזרימה, תנסה להיאחז - ככה המחשבות, התחושות, הזכרונות,
הגעגועים נאחזים בי ולא עוזבים.

אני עוד מחכה שתקראי לי, את יודעת.
מחכה שתקראי ושאני אדע שזאת לא אזעקת שווא. שאני אדע שאת לא
סתם צועקת, זאב זאב!
רוצה שיהיה לך את הכוח להתנתק מהדמות הקשוחה שלקחת על עצמך
ללבוש ושתתני להתקרב.
תראי שאני גיבור גדול כשאני נותן הכל, כשאני מראה שאני יכול.

אם הייתי יכול לתאר לך כמה כאב לי כשקראתי, או כמה כואב כשאני
חושב, מריץ מצבים בדמיוני. אם הייתי יכול לתאר לך כמה כאב...
אבל אני לא יכול.

אחח אנסטסיה
(אף פעם לא באמת הבנתי למה את לא אוהבת את השם הזה)
http://stage.co.il/Stories/537235954#top