היא שוטטה בין חנויות לשטויות והתעכבה ליד חנות לבבות. "אהבה
זה אנחנו. אנחנו זולים" נכתב על הניאון. היא אהבה את כל הלבבות
בחלון הראווה חוץ מאחד פרחוני, כי היה בו סגול. היא אף פעם לא
אהבה סגול.
היא נכנסה פנימה וקנתה לב אדום.
"קלאסית, הא?" אמר המוכר עם חיוך של אחד שמחייך. מה היא תגיד
לו? אדום זה צבע של דם? אז היא חייכה גם, בחיוך של סתם חיוך,
שיהיה.
היא נכנסה למסעדה חלבית בפינת הרחוב והזמינה מיץ רימונים. הוא
לא היה טעים לה, אבל זה הספיק. המלצרית חייכה אלה חיוך טוב,
אבל המוכר לקח לה את החיוך הקודם, אז לא נשאר לה חיוך לתת
למלצרית. היא קיוותה שהטיפ יספיק לפצות אותה, למרות שהיא לא
השאירה טיפ בכלל.
הוא פגש אותה ביציאה מהחניה, ליד הבוטקה של השומר. הוא נשא
עימו מזוודה ענקית, אבל היא ידעה שהיא לא כבדה, רק מנופחת.
"תודה" היא לחשה לו. הוא לא ענה, או שהוא לחש ממש בשקט.
המזוודה החלה לרחף מרוב קלילות אז הוא עזר לה לקשור אותה ליד
כמו הבלון שהוא קשר לה ליד גן החיות, שעף לה כשרצתה ללכת
לשירותים.
היא הושיטה לו את הלב שלה, שהאדום כבר התחיל לזלוג ממנו
בגלונים. הוא נראה אדום יותר עכשיו. זה לא היה אכפת לה. גם לא
היה אכפת לו.
היא הפנתה לו את גבה והחלה ללכת מהר. היא פחדה שהוא יחזיק אותה
חזק מדי. היא רצתה לבד.
עכשיו היא נאלצה לנסוע באוטובוס הביתה עם מזוודה ענקית. כל
האנשים כעסו עליה ואישה זקנה אחת מלמלה בשפה שרק היא עדיין
זוכרת.
היא נכנסה הביתה ופתחה את המזוודה. יצא ממנה קור שהתחיל לאכול
את הרהיטים שלה כמו חומצה. אגרטל הפורצלן שקיבלה ליום ההולדת
החל לנטוף וכל השטיח התמלא בגוון הורדרד של העיטור הסיני.
אלבומי התמונות נפתחו וכל הצבע שלהם נמרח. היא הביטה בתמונה
ישנה שלה. היה לה קשה לראות בדיוק, אבל עשה רושם שהיא חייכה
בתמונה הזו.
היא פתחה את החלונות, שיתאוורר קצת.
הוא עמד בחוץ. מחכה לה.
היא לקחה מהר צבע גואש ומכחול וניסתה לצייר את הבנות שהיו על
האגרטל. היא ניסתה לנקות את כל הכתמים מהשטיח ואת התמונות
החביאה.
היא לא רצתה שיראה שמבולגן.
היא יצאה לקרוא לו, אחרת איך הוא ידע שנקי אצלה?
הוא כבר לא היה שם.