אני ואורי הולכים ביחד ברחוב החשוך, מסביב קולות של אנשים,
קולות של צחוק, קולות של צעקות, קולות של אלכוהול. אתה נשען
עליי. בעצם לא לגמרי, אני מרגישה את השרירים שלך מנסים להחזיק
אותך לבד, ואני גם מרגישה אותם נאנחים מייאוש מידי פעם.

"למה שתית?" אני שואלת, תוך כדי שאני שואלת את עצמי את אותה
שאלה.
"אני לא יודע... אני לא יודע..." אתה עונה לי בגמגום.
אנחנו מתיישבים מול הפרדס הרטוב, אחד ליד השני. ראשך הכבד על
כתפי החזקה בקושי. מדהים מה שהשטן האלכוהולי עושה לאנשים.
אתם מכירים אותו? את השטן האלכוהולי? מאז שאני קטנה תמיד חשבתי
שלא יכול להיות שיש רק שטן אחד. בטח יש חלוקת עבודה כלשהי עם
כל הדברים הרעים שיש בעולם.. ומאז כל שבוע אני מגלה שטן חדש.
את השטן האלכוהולי כולם פוגשים מתישהו.

אתה מתחיל למלמל "עכשיו הכל רע בעיניי..."
"אז ספר לי משהו טוב... משהו טוב שאתה זוכר" אני דורשת בקול
רועד מעט.
"אני זוכר את הפעם ההיא ששתיתי בתל אביב. אני לא זוכר הרבה
מאותו ערב. עדים מספרים שרצתי... שכל הזמן רצתי. אני זוכר רק
דבר אחד. את מתן, הבחור הזה... הם היו קוראים לו 'מתן מתנה'.."
אתה מצחקק "אני לא זוכר הרבה, אבל אותו אני לא אשכח."
כמו מבתוך סרט, אתה עוצר את דברייך ללא הסבר ומסתכל על עצי
התפוזים שמולינו במבט נוסטלגי עצוב. "אין הרבה אנשים טובים
בעולם" אתה אומר.
"אתה בן אדם טוב" אני אומרת, החלטית לחלוטין.
"אני לא יודע..."
"כן, כן... אין בן אדם שתשאל שיגיד אחרת." אני אומרת וזוקפת את
ראשי.
"חוץ מהאויבים שלי" אתה אומר.
"יש לך אויבים?"
"לכולם יש אויבים... אין בן אדם שכולם אוהבים. תמיד יהיה את
האנשים שלא יאהבו אותך בגלל שכולם אוהבים אותך."
"אבל אתה בן אדם טוב באמת.." אני אומרת ומלטפת את תלתלייך.
"תודה"
"אני אוהבת אותך אורי..."
"תודה, גם אני אותך..."
ראשך נופל אל רגליי המקופלות... כשאני חושבת על זה, יכול להיות
שקצת בכית.
"אני רק צריך לישון"
"בוא... בוא, אני אמצא לך מקום לישון ואתה תהיה בסדר"
אני קמה, ומושכת אותך אליי... אתה נופל עליי בחיבוק.
"תודה" אתה אומר שוב, אך הפעם קצת אחרת...
אנחנו הולכים שוב לעבר ההמולה, ראשך על כתפי ואני מרגישה את
נשימותיך הכבדות והעייפות בצווארי. אני מחזיקה את ידך הכואבת
בידי.
"בן לו היה לי! ילד קטן,
שחור תלתלים ונבון.
לאחוז בידו ולפסוע לאט
בשבילי הגן.
ילד.
קטן.

אורי אקרא לו! אורי שלי..."