לפעמים אני מסתכלת על הגן היפה שלנו. עם הפרחים הכחולים
שהשארנו שם יחד.
אני תוהה לפעמים מה היה קורה אילולא השארנו שם את הפרחים שפעם,
כל כך אהבת להסתכל עליהם קמלים על החול החם.
אני זוכרת איך היית שם אותם בידי ואומר "קחי" והסתכלת עליי
במבט מלא התרגשות בציפייה להולך לבוא.
איך העיניים שלך היו יפות... את זה אני זוכרת הכי חזק. את כל
צורות העיניים שלך הכרתי אז בעל פה. היית צוחק כל פעם שאמרתי
"היום העיניים שלך הן שמשיות" או "היום הן בכלל כמו ערפילים
קטנים" היית צוחק כל כך חזק שהיית מדביק גם אותי, אפילו אם
באותו היום עינייך הדאיגו אותי.
כשאני מסתכלת על הגן, ועל הרוח בקצה העצים, אני מנסה לשכוח.
לשכוח את היום ההוא בו באת אליי ועינייך היו כקרח. זו הייתה
צורה שלא הכרתי, וזו הייתה הצורה שהדאיגה אותי מכל. זוויות
שפתייך רעדו וכל גופך עמד דומם. לא נגעת בי, ולא הנחת לי לגעת
בך.
אני נזכרת שוב... לא. אל תיתן לי להיזכר.
אני לא רוצה לזכור את התמונה הזאת של הגב שלך מתרחק. אני לא
רוצה לזכור את עצמי נופלת על ברכיי בבכי.
אני לא רוצה... לא.
תעצור את הזיכרון שלי, שרוף אותי! שרוף אותי!
תעקור אותי מכאן... תשא אותי הרחק וקבור אותי בלב ים, יחד
איתך.
אתה מתגעגע אליי? אפילו קצת?
אני מתגעגעת אלייך. אני תמיד זוכרת את הגעגוע. בין אם זה
הפרחים או הלב הדופק שלי שמזכיר לי.
אתה תבוא אליי? תבוא שוב עם הפרחים שלך?
כן. אתה תבוא ותשים אותם בידי ואז גם תישאר לראות אותם קמלים.
נכון?
אני עדיין כאן מחכה לך. אתה יודע את זה. |