"אתה ישן אצלי בשיעור? צא החוצה ומיד!" צעקה עליי המורה. כבר
הרבה זמן זה לא קרה לי, אני בדרך כלל תלמיד טוב, אחד שמקשיב
בכל שיעור ולא מתפרע. האמת היא שקרה לי בזמן האחרון לא פעם
ששקעתי לעצמי במחשבות. האמת היא שזה לא באשמתי, מי לעזאזל
מסוגל להקשיב בשיעור היסטוריה? ועוד במיוחד כשהמורה כזאת
משעממת. אם מישהו מסוגל להקשיב לה במשך כל השיעור זה הישג
שראוי לציון. טוב, אבל בואו נעזוב לרגע את השיעור המשעמם
ונחזור לחלום בהקיץ, שהיה קצת יותר מעניין.
כמו שכבר הזכרתי זו לא פעם ראשונה שאני מתנתק לרגע מהמציאות
ומדמיין לעצמי סיטואציה בלתי אפשרית. קטע שמזכיר קצת סרטים
אמריקאים דביקים כאלה שכולם יודעים איך הם ייגמרו לפני שהם
התחילו, שם הכול נגמר בסוף טוב, והבן תמיד משיג את הבחורה בלי
מאמץ, איכשהו היא תמיד מחליקה והוא תופס אותה או שהוא פוגש
אותה באיזו פינה והם מחליטים שבגלל שמשעמם להם אז אין דרך טובה
יותר לנצל את הזמן מאשר להתמזמז. אז בסרט שלי גילי מתקשרת אליי
בשתיים בלילה ומספרת לי בדמעות שהיא עשתה טעות, שהחבר שלה הוא
לא בשבילה ולא אכפת לו ממנה, והיא לא הצליחה לישון בגלל
המחשבות שהציקו לה והיא צריכה לדבר על זה עם מישהו. אני כמובן
בתפקיד הידיד התומך אומר לה שתבוא אליי ונדבר. אז היא באה. היא
באמת באה, אמנם באיחור של שעה וחצי אבל מי אני שאתלונן לילדה
בעת צרה. ישבנו בחוץ על איזה ספסל לא רחוק מהבית והיא סיפרה לי
במשך שעה על כמה רע לה עם חבר שלה ואני כמובן שוב בתפקיד הידיד
התומך אמרתי לה שהיא צודקת ושהוא לא היא צריך לעשות את זה ולא
היה צריך לעשות את הוא וכו' וכו'. ופה המורה החמודה החליטה
לצעוק עליי... פה היא עצרה אותי, ולכן גם אעצור את הסרט שלי,
ונצא להפסקה ממנו.
בינתיים אוכל לספר לכם שהשיעור נגמר והחברים הצטרפו אליי בפינת
הכורסאות בבית-ספר. זה פינה לכל האנשים שהשתעממו בשיעור והעיפו
אותם. אז שם תמצאו אותם מנמנמים להם עד לשיעור הבא. בדרכנו
לשיעור הבא, שיעור ספרות (עוד שיעור מעניין מאוד שכבר מעכשיו
נשמע לי מרדים לפני שבכלל התחלנו אותו), סיפרתי לחבר'ה שהעיפו
אותי מהשיעור כי נרדמתי וישר הגיעו התגובות, והם היו כאלה -
רועי שאל אותי אם חלמתי על איזה סרט שראיתי בזמן האחרון, בן
שאל אם חלמתי חלום צבעוני יותר, בעיקר בגוונים כחולים, ורק אור
ידעה על מה, או יותר נכון על מי חלמתי לי בשיעור. ראיתי את זה
בעיניים שלה, היא לא הייתה צריכה להגיד כלום, הפרצוף החצי עצוב
חצי עצבני שלה דיבר בשבילה. היא לא מחבבת את גילי, בלשון
המעטה. אור היא הידידה הכי טובה שלי, פעם אפילו הייתה יותר
מזה, ומאז נשארנו בקשר טוב. היא דואגת לי ואני דואג לה. כנראה
בגלל זה היא לא אוהבת את גילי. היא לא אוהבת את איך שהיא
מתייחסת אליי, והיא עוד יותר לא אוהבת את העובדה שאני וגילי
מתקרבים בזמן האחרון. משום מה היא בטוחה שגילי מדברת אתי
מהסיבות הלא נכונות, הרי יש לה חבר, כבר יותר משנה, ואותי היא
מכירה פחות מחודשיים, ואיכשהו יצא שהתקרבנו מאוד בחודשיים האלה
ולאור זה פשוט לא מסתדר בראש.
אבל מה לעשות, כל אחד והדעות שלו.
משם נכנסנו לשיעור ספרות. אנחנו בדיוק לומדים שירים של רחל
וביאליק וכאלה. תמיד הפליא אותי שכל כך הרבה סיפורים ושירים
נכתבים על אהבה, הרי לכאורה זאת בסה"כ מילה אחת, ונכתבו עליה
אלפי מילים על מנת לתאר אותה. עד כמה היא כבר יכולה להיות
נפלאה? ברור שמשם והלאה התחלתי לנדוד לי לאותו סרט שרץ אצלי
בראש, לגילי שיושבת אתי על ספסל בסביבות חמש בבוקר ומשעינה את
הראש שלה על הכתף שלי תוך כדי חיבוק, וכל מה שאני מסוגל לחשוב
לעצמי זה מה היא רוצה עכשיו? אפילו בחלום אור מציקה לי, וכל
אותן פעמים שהיא אמרה לי שהיא לא מבינה את גילי קופצות לי בראש
עכשיו, מה באמת היא רוצה, מה זה אומר הסיטואציה הזאת, פתאום
היא מרימה ת'ראש ומסתכלת לי בעיניים, אור הירח משתקף בדמעות
שבעיניה. היא נראית פשוט מושלמת בתאורה הזאת, שער חום בהיר,
עור זהבהב ועיניים ירוקות, היא נראית כמו מלאכית מהאגדות, מה
שיכול להשכיח קצת את העובדה שאותה המלאכית יודעת טוב מאוד את
הטלפון שלי כשהיא צריכה לבכות אבל לא כשקורה לה משהו משמח,
ויותר חשוב מזה - כשאני רוצה לבכות על כתף של מישהי, הכתף שלה
נמצאת מתחת ליד של החבר האוהב שלה. ככה זה אתי ועם גילי, היא
צריכה אותי, מתקשרת, באה, מקבלת תמיכה בכל זמן שהיא צריכה. ואז
קורה מקרה שאני צריך ממנה משהו, ואז מגיע זמן התירוצים,
מ"ההורים לא מרשים לי לצאת עכשיו" דרך "שמע יניב אני ממש ממש
עסוקה כרגע, בפעם אחרת" וכמובן "חבר שלי לא חושב שזה רעיון טוב
עכשיו". כמובן שבתגובה אני מתעצבן, הולך לאור להתפרק קצת, אור
שומעת את כל הסיפורים על גילי ומקבלת רושם מסוים, שלא בהכרח
נכון לדעתי, אבל באותה נקודת זמן אני מסכים אתה. ואז כמובן
קורה שגילי שוב צריכה משהו, זורקת איזה מחמאה וחיוך, ובמקרה
הצורך אפילו דמעה, ואני שם לצדה. אז נכון, מהצד זה לא נראה
מבטיח כל כך, אבל אנשים לא מבינים, לא מבינים מה עומד מאחורי
השיקולים שלי, לא מבינים שאני הולך עם הלב ולא עם הראש, ובמקרה
של גילי, ללב יש רצונות נסתרים.
"יניב, התואיל בטובך לחזור מהריחופים שלך אי שם מעל העננים
לבית השני ב'אהבתה של תרזה דימון'..." שוב נקטעתי, ודווקא בקטע
מעניין. לא נורא, השיעור עוד מעט נגמר, אני חושב לעצמי, עוד
מעט אני אלך לי לביתי ואוכל לשקוע במחשבות כמה שאני רוצה.
משתיק את המחשבות בראשי ומקריא את השיר לפני כל הכיתה.
הצלצול לא איחר לבוא כמובן, וכולם רצו להם החוצה במהירות
וברצון להגיע הביתה כמה שיותר מהר. אני יצאתי לי באטיות, משתרך
מאחור, ואור לא איחרה להצטרף אליי בחיוך. "נגמר הסבל להיום, אה
יניב?" "כה, הגיע הזמן באמת", עניתי. "יאללה, אין לך הרבה על
מה להתלונן, גם ככה אתה מעביר את רוב היום בפנטזיות על גילי,
לא יודעת מה כל כך מעניין בה, זכור לי החבר שלה גם", הוסיפה.
"אה, אור, בואי לא ניכנס לזה עכשיו, סבבה?" "סבבה יניבו'ש, אני
רק מקווה שהיא לא השכיחה לך מהראש את זה שקבעת אתי לשבת בחוץ
קצת להשלים פערים, הרבה זמן שלא ישבנו לדבר על החיים", חייכתי
אליה ועניתי "אל תדאגי, we have a date", ונפרדנו כל אחד
לדרכו.
חזרתי לבית, זרקתי את התיק על הכיסא, העפתי את הנעליים כל אחת
לחדר אחר בבית וזרקתי את עצמי על הספה בציפייה להמשך הסרט. ממש
שובר קופות יצירתי, דרמה, רומנטיות, מה לא?
אז כה, איפה היינו? אה נכון, ספסל ברמת גן, אמצע הלילה, אור
ירח, אני והיא מצליבים מבטים וקרובים אחד לשני עד כדי כך
ששנינו מרגישים את דפיקות הלב של האחר מתגברות. אני לא מצליח
להסיר את העיניים שלי מהפנים שלה, עד שלפתע אני רואה את
השפתיים שלה נפרדות אחת מהשנייה, כאילו לומר לי משהו, רק שהכול
קורה בהילוך אטי (אל תשכחו שמדובר פה על סרט, צריך לעשות אותו
מותח), ואז היא אמרה את זה. "יניב, אני מצטערת, אני לא מבינה
איך לא ראיתי את זה לפני זה". כמובן, אני כולי בהלם, שואל
בגמגום את מה היא לא ראתה, ואז היא הדהימה אותי עוד יותר,
"אותך, אף פעם לא שמתי לב אליך, הייתי כל כך עסוקה בבעיות שלי
עם חבר שלי שלא שמתי לב שיש לי אותך, שדואג לי תמיד, ואוהב לא
משנה מה, או כמה, אני פוגעת בך ומזלזלת לפעמים, אתה מקסים,
ואני מטומטמת שלא ראיתי את זה קודם, אני מצטערת". בשלב הזה
הייתי חייב להפריע לה לרגע, לנגב את הדמעה שזלגה לה עד
השפתיים. הפנים שלה הרגישו כל כך רכות, חמימות, ליטפתי לה את
הלחי והסתכלנו אחד לשני בעיניים, במין מבט מאשר כזה. שנינו
ידענו לאן זה הולך מכאן. הפנים התקרבו, הרגשתי את החום שלה, את
השפתיים שלה נוגעות בשלי, ומשם כבר אין צורך בתיאורים רבים
בשביל להבין מה קרה. כמובן, כמו תמיד, מישהו חייב להפריע,
אפילו אם זה הסוף של הסרט, הזמן שבו כולם כבר מתכוננים לצאת
מהקולנוע, זאת עדיין סצנה מעניינת.
הפעם זה צלצול הטלפון שהעיר אותי, וכן, ניחשתם נכון, זאת הייתה
אור, שהחליטה לוודא שאני לא שוכח אותה, הבטחתי לה שבעוד כמה
שעות אני יוצא אליה והיא נרגעה. איך שניתקתי את הטלפון, הוא
צלצל שוב, הפעם זאת הייתה אימא. החליטה לבדוק שאני בבית,
והתחילה את השיחה בצמד המילים שמאפיין כל אימא שעסוקה מדי
בעבודה בשביל לעצור רגע ולחשוב על מה שהיא אומרת, "אתה בבית?".
השיחה לא המשיכה לשום מקום מעניין והיא רק הודיעה לי שהיא
תחזור הביתה אחרי שמונה בערב, אמרתי לה שאין בעיה ושאני חוזר
לנמנם. רציתי לחזור לאותו הרגע בסרט שכל כך עניין אותי אז
הלכתי ונשכבתי על המיטה בחדר, הדלקתי את המזגן עם השלט, זרקתי
אותו איפה שהוא על הרצפה והתמקמתי על הכרית כמו שצריך. שוב
טלפון, הפעם קפצתי מהמיטה בעצבים, כמה כבר אפשר להפריע לבן אדם
באמצע חלום אחד מסכן? עניתי. "כן, מה עכשיו?!" קול מתמהמה משהו
ענה לי "יניב?" "כן גילי, אני מצטער, פשוט קמתי הרגע משינה ולא
התכוונתי ו..." היא קטעה אותי באמצע ואמרה "לא משנה עכשיו.
תשמע, אני ממש צריכה אותך, יש מצב שניפגש היום יותר מאוחר?"
"כן, ברור, איזו שאלה, מה קרה?" שאלתי, "החבר, אני לא רוצה
לדבר על זה בטלפון, בעוד שעה שעתיים אני קופצת אליך", היא ענתה
בכמעט בכי. "תירגעי אין בעיה, אני פה בשבילך, תבואי מתי שבא
לך". ניתקתי ורק אז קלטתי שני דברים. האחד - החלום שלי, עד כמה
שזה הזוי, הולך להתגשם. לא יכולתי להפסיק להריץ את התסריט
שבניתי לעצמי בראש ולחזור על כל פעולה וכל מילה שעשיתי על מנת
להוביל אותי לאותו מצב. והדבר השני - ששקע קצת באיחור האמת, זה
הצעקות שאני הולך לחטוף מאור. הבטחתי לה, ואני לא אחד שנוטה
לאכזב אנשים. אבל לא הייתה לי ברירה, עדיף לספר לה עכשיו מאשר
שהיא תשמע את זה מגילי אחרי זה, זה ממש יהיה גזר דין מוות
עבורי.
"הלו אור, תשמעי צץ איזה משהו, אני ממש מצטער, אני לא יכול
לבוא", "אין בעיה", היא ענתה, "על איזה מקרה חירום מדובר? אולי
אני יכולה לעזור?" כאן כבר התחלתי לפחד, שתקתי. "יניב? אתה
שם?" היא ניסתה לברר בעקשנות. "כן, זאת גילי, היא ממש במצב לא
טוב, היא התקשרה אליי בדמעות עכשיו, ביקשה כמה דקות מזמני".
מובן שהתגובה לא איחרה לבוא. "אתה לא מתבייש? זה מקרה חירום
אצלך? חשבתי שקרה לך כבר משהו חס וחלילה, אבל על זה? ועוד
כשמדובר עליה?" "אני מצטער", ניסיתי להשחיל בכל הזדמנות את צמד
המילים הללו. "אין כפרה על זה, אתה מבין? למה אתה לא רואה? למה
אתה מתעלם מהעובדות, תגיד לי? הרי ברור לשנינו שהיא רק משחקת
בך, אתה לא יותר משעשוע עבורה, והיא לא יותר מכלבה מרושעת
שמנצלת את הרגשות שלך, תתעורר כבר מהפנטזיות שלך, בחיים דברים
כאלה לא קורים, אנשים לא משתנים בין רגע, מה שהיא עשתה לך היא
תעשה שוב ושוב", "עד לפה!" צעקתי, "את יכולה להגיד עליי מה שבא
לך, יכולה להגיד שאני תמים, שאני ילדותי, שאני מצפה ליותר מדי,
אבל זאת לא אשמתה, זה הציפיות שלי, לא שלה".
בשלב הזה כבר נהיה מאוחר מדי בשביל להתחרט על הדברים שאמרתי
לאור, והיא סיימה את השיחה שלה במשפט שלא אשכח. "שתדע לך, בפעם
הבאה אין לך מה לבוא אליי, אני כבר לא אהיה שם בשבילך", וטרקה
את הטלפון. לראשונה משהו מהדברים שהיא אמרה צבט לי בלב. מה אני
עושה לעזאזל? האם זה באמת שווה את כל זה? לאבד את הידידה שלי
מזה שנים עבור מישהי שבכלל לא מסתכלת לכיווני, וגם אם כן אני
לא יותר ממראה בשבילה, עוד אחד שייתן לה מחמאות וינחם כשהיא
צריכה. אבל מה לעשות, כשהלב רוצה, הלב מקבל. לא יכולתי להפסיק
להריץ את אותו הסרט בראש שלי שוב שוב, והשתכנעתי בסופו של דבר.
ניסיון אחרון. ניסיון אחרון בהחלט היא מקבלת ממני, רק בזכות
הפנים היפות שלה, שהאירו את הלילה, והאפילו אפילו על הירח
עצמו, רק בזכות אותה הדמעה שנצנצה לה על הלחי שלה. חסד אחרון
היא מקבלת ממני, ולא על שום מה שהיא עשתה, אלא בזכות מה שהיא
מסוגלת לעשות היום, היא מסוגלת לכפר על הכול היום. הזדמנות
אחרונה.

ואכן, כל פרט ופרט הסתדר כמו בחלום. גם במציאות הגברת החליטה
לאחר קרוב לשעה, רק שהשעה הפעם הייתה קרובה לאחת עשרה בלילה
ולא לשתיים. אבל זה אי דיוק קטן שאפשר להתעלם ממנו. בינתיים
הפרטים הסתדרו, היא סיפרה לי במשך שעה על הבעיות שלה עם החבר,
על חוסר הכבוד שלו כלפיה, חוסר הדאגה, השעמום וכל צרה אחרת
שמאפיינת זוג אחרי כל כך הרבה זמן ביחד. בסה"כ בני שמונה עשרה
אבל נשמעים כמו זוג נשוי. אני הקשבתי והצדקתי אותה, ובו בעת
הרצתי את הסרט בראש למקרה שאני לא מפספס שום מילה, שהכול יהיה
בדיוק כמו בחלום.
היא הניחה את הראש שלה על הכתף שלי, בוכייה. כולי מתחיל
להתרגש, מתחיל להאמין במה שעד לא מזמן נראה לי חלום רחוק.
"גילי תשמעי, יש משהו שאני רוצה להגיד לך עלייך ועל חבר שלך",
"לא יניב, תשמע רגע, אני ממש מצטערת", הלב שלי כמובן ממש לדפוק
כמו מטורף. "על מה?" שאלתי במעין מחשבה שאני כבר יודע מה תהיה
התשובה. "על שעשיתי טעות", "גילי, אין לך מה להצטער, זה עוד לא
מאוחר מדי בשביל לתקן כלום, העולם לא נגמר מחר", "כן, אתה
צודק", היא ענתה לי במעין הבנה, כאילו עכשיו הכול התבהר לה.
"אני חייבת ללכת, אני חייבת לדבר אתו, ללבן עניינים, לדבר אתך
לא יפתור את הבעיות שלי עם החבר. אני מצטערת, אני חייבת לרוץ",
היא נתנה לי נשיקה חטופה על הלחי ורצה לה פתאום כאילו היא
הבינה הרגע את משמעות החיים והיא חייבת לנצל אותם לפני שהיא
תתחרט. כמובן שאני נשארתי שם על הספסל למשך דקות לא מעטות,
נשארתי לתהות, מה עשיתי לא נכון הפעם? מה לא הסתדר? הכול היה
כמו בחלום! זה לא הוגן! בסה"כ השחלתי מילה או שתיים שלא היו
בתסריט המקורי, זו לא יכולה להיות אשמתי, או שכן?
דוד, השכן שלי מקומה למטה, הפריע לי לרצף המחשבות. "יניב? מה
אתה עושה פה בשעה מאוחרת כזאת לבד?" "אתה בסדר?" הוסיף. "אה?
כן, כן, דוד, אל דאגה, אני כבר עולה הביתה", עניתי לאחר כמה
שניות שלקח לי לקלוט על מה אני מדבר. רק שם אחד קפץ לי לראש,
אור.
טלפנתי אליה, השעה הייתה כבר קרוב לשתיים בלילה. היא ענתה לי
חצי ישנה. "מה אתה רוצה בשעה כזאת?" "אור, אני חייב לראות
אותך, עשיתי טעות, בבקשה ממך." "בטח, אין בעיה, תבוא, אני מחכה
לך", היא ענתה בדאגה אמיתית.
כעבור חצי שעה הגעתי אליה הביתה ועליתי לדירה שלה. היא פתחה את
הדלת וראתה אותי עומד שם עם דמעות בעיניים. "מה עבר עליך
יניב?" "עשיתי טעות", עניתי לה, "עשיתי טעות גדולה".
"אני שמחה שאתה מבין את זה עכשיו, אני מצטערת רק שהיית צריך
לעבור את מה שעברת בשביל להבין". "מה עושים הלאה?" שאלתי אותה,
ולפני שהיא הספיקה לענות המשכתי את השאלה, "מה הלאה, מה אני
אומר לגילי עכשיו?" פתאום הפנים של אור נפלו. "גילי? שוב גילי?
כמה פעמים אתה יכול לחשוב עליה ביום אחד?" "אני מצטער", עניתי,
"אני פשוט לא מבין איפה טעיתי אתה, עשיתי הכול כמו שצריך,
הלכתי לפי הסרט". "על איזה סרט אתה מדבר? יניב, אם על זה באת
לדבר אתי, אני מצטערת, אבל כבר אמרתי לך, הפעם לא תמצא אצלי
כתף לבכות עליה ולא אוזן קשבת, הפעם אתה לבד, אני רק מקווה
שביום מן הימים אתה תבין מה פספסת", דמעה זלגה מהעין שלה,
ובכדי להסתיר אותה מיהרה וטרקה את הדלת בפניי.
חזרתי לספסל על יד הבית שלי, נשכבתי עליו והבטתי בירח. זה לא
היה אמור להסתיים ככה, חשבתי לעצמי. הסתובבתי הצדה, לא יכולתי
להביט על הירח יותר, הוא רק גרם לי לנסות ולהיזכר באותו סרט
שרץ לי בראש כל אותו היום. ידעתי שעשיתי טעות, טעות אחת יותר
מדי. עצמתי עיניים על הספסל והתפללתי שהמחר ייראה טוב יותר, לא
הרצתי שום סרט בראש הפעם, רק קיוויתי שאולי הפעם המציאות תאיר
לי פנים ולא החלום. וככה נרדמתי שם, במחשבה שגרמתי לבן אדם
היחיד שהיה אכפת לו ממני באמת ובתמים לצער ולדמעות. הסרט הבא
שאני אצטרך להריץ בראש זה איך אני מתקן את מה שנבנה במשך שנים,
ואולי נהרס ביום אחד.