עמדתי, ואז, ישבתי...
התכופפתי, לאחר מכן נשענתי.
לרגע נשמתי, עד שנאנחתי.
ואז, רק אז...
אמרתי,
"מה אתה עושה פה?"
היצור הקטן הירוק בהה בי כאילו זה ברור.
כיווצתי את עיניי, אולי אני מדמיין, היה כבר מאוחר,
ואמרתי,
"מה אתה עושה פה?"
בזמן שחיכיתי לתשובה כבר הייתי בטוח שאני משוגע,
עד שהוא ענה:
"ככה אתה יושב פה."
הוא לא אמר את זה בשאלה, אבל עניתי:
"זה הבית שלי."
"לא שאלתי אותך, אמרתי", ככה הוא ענה לי.
הייתי מופתע, אבל מה תעשה, תירה בו?
כן, יריתי בו, הוא לא מת, אבל הוא שכב והתקשה לפתוח את
עיניו...
הדלקתי לעצמי סיגריה, נשענתי, חייכתי...
פתאום שמעתי אותו אומר, "ידעתי".
זרקתי מבט כזה חסכני,
ולקחתי שאיפה מהסיגריה, מהארוכות האלה שכבר חם בפה,
האמת שקצת נלחצתי.
"זה היה ברור", הוא התסיס מתוך פיו המדמם.
עצבן אותי היצור הזה...
"אם יש לך משהו להגיד, תגיד", אמרתי את זה בנזיפה, ומבלי להזיז
את עיניי מהשמיים.
הוא לא ענה, אבל הוא גם לא מת, כי שמעתי את נשימותיו הכבדות.
"חבל", ככה הוא אמר לי...
קמתי, התבוננתי בו מדמם מולי, מחייך ושיניו הצהובות נוצצות
מאור הירח,
ואמרתי לו בלחישות מאיימות מעיקות כאלה,
"תקשיב לי טוב, אם לא תשטוף את הכלים בבית שלי אני אירה בך
שוב."
כי היו לי מלא כלים מלוכלכים,
היצור הירוק בהה בי... ואמר,
"כמה כלים יש?"
"הרבה..."
"אז תירה בי."
יריתי בו, ואז בעטתי בו.
אחרי כמה ימים הוא נרקב בחצר, וזה הפריע לי, אז דחפתי אותו
במאפרה...
ואז כיביתי עליו סיגריות, הוא היה מאוד נוח.
אחרי כמה שנים הוא עדיין נשאר משועבד למאפרה,
ועניין אותי נורא...

מאיפה לעזאזל היה לי אקדח לירות בו?