בדיוק כמו שתמיד ממליצים
מצאתי עצמי הולך עם הזרם.
לטובתו יאמר שהראה לי
מה קורה שם בסוף
כשהולכים ואוזלים הקיצים.

וכך, בבוקר שבת של יום ההולדת
של גיל שמוכר כמשבר
זאת הייתה הזדמנות מיוחדת
בים את הגוף לטהר.

ובעומדי וגבי אל החוף
והים הוא ממש כמזמין
זינקתי למים ידיי כך חותרות
אל מול הגלים הקוצפים

השמש הייתה בעשרים מעלות
והייתה מין שמחה באוויר
הגלים מרחוק מציירים צינורות
אני צף עם הזרם, קריר.

לפתע החשיך
למעשה מבפנים
המרחק נהיה כה גדול
לא ראיתי עוד חוף
ואין מה לדבר
ברגליי לא הרגשתי כל חול

נזכרתי בכל שיעורי השחייה
שבריכות נגמעו שם רבות
כך חתרתי על סף הבכייה
הבנתי שאני בצרות

כמו בסרטים הרמתי שם יד
לעזרה בכמה שפות
זה אפילו הצחיק לכמה שניות
אך מיד התחלף בדמעות

חלקם עוד ישנו, אחרים כבר אכלו
אך רובם ופניהם אל הים
וכשידיים הנפתי והרמתי קולי
נופפו לשלום בידם.

היה זה מצחיק ומאד משמח
שאחר כך צחקנו בקול
ואני עם עצמי מחשבה בי עוברת
שבעצם היה זה נכון

עד היום לא יודע
איך אזרתי שם כוח
וחתרתי בניוטרל שעה
וברגע אחד שהיה גורלי
בחרתי בחירה נכונה