היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע. אני זוכר איך סיפרו
לי אבל השאר מטושטש.
גם איך כולם הסתכלו עליי ברחובות בשכונה. שכונה צפופה, כולם
מכירים את כולם. כשירדתי
להיפר-כל, לקנות דברים לשבעה, העיניים של כל הקונים עקבו
אחריי. לראות שלא יברח לי חיוך בטעות.
"אנחנו נורא מצטערים, באמת". " תפסיקו לבהות בי"! צעקתי, אז
כולם הנידו בראשם בצער והמשיכו
למשש את הירקות.
מוות טיפשי, בהתחלה לא האמנתי כשאמרו לי. דום לב מול
הטלוויזיה. מביך אפילו. לפיגועים יש
את ההילה שלהם, ובתאונות דרכים אתה הולך עם הזרם, שזה הכי קל.
אבל ככה?  אמא אפילו לא ראתה
טלוויזיה, תמיד אמרה שזה בזבוז זמן.
בלוויה לא הזלתי דמעה אחת, את זה אני זוכר. אחותי הגדולה בכתה
בשביל שנינו. אבא
לחץ את היד של כל מי שנכנס ורוב הזמן בעיקר שתק. אנחנו דאגנו
לדברים של הבית. זאת אומרת, אני
זוכר שבצורה עקרונית דאגתי לזה, אבל אני לא ממש זוכר סידור של
אוכל על השולחן. יש כל מני
חורים.
עד שזה לא אצלך, קשה להאמין כמה סידורים זה השבעה. כאילו
מארגנים מסיבה כל בוקר. ביום הראשון
היא ממש מוצלחת, הדירה מפוצצת באנשים. חטיפים, שתייה קלה, סמול
טוק. בהמשך היא יותר מסיבה
סגורה של חברים קרובים. בסוף היא אירוע משפחתי.
יש עוד זיכרון בהיר אחד, שחשבתי שבטח כל בוקר ייקח לי זמן
להיזכר מה קרה. אז רשמתי לעצמי
בראש: דבר ראשון כשאתה פוקח עיניים תחשוב -  אמא מתה. אמא מתה.
אמא מתה. שלא יהיו ספקות.
כי ככה זה היה כשחברה שלי זרקה אותי, לקח לי דקה להיזכר. כל
בוקר כמה רגעי חסד מכאיבים.
בסוף השבעה נגמרה. היום אחרי השבעה הוא בעצם הרע מכולם. איש
חכם, מי שהמציא את השבעה.
מרוב סידורים שוכחים מה בעצם סיבת ההתכנסות.  כשמפסיקים לחשוב
על כמה בורקסים לקנות,
מתחילים לחשוב על דברים אחרים, שמהדהדים בבית הפתאום ריקני.
ביום הרע מכולם, אחרי השבעה, ישבתי עם אבא בסלון וסיפרתי לו
שאני לא זוכר הרבה ממה שקרה. הוא
אמר שכדאי שאני אלך לפסיכולוג, אז צעקתי עליו שאני לא רוצה
וטרקתי אחריי את הדלת. אמא אפילו
לא פה, חשבתי,  אז אין מי שיכריח אותי.