שעות אחרונות באמסטרדם. פעם עשירית בערך, ואחרונה?
יושב ב"חנות קפה" אמסטרדמית, מהזן הידוע, מתפתה להמשיך ולקרוא
ב"רשימות חורף על רשמי קיץ" של דוסטוייבסקי כשלצדי יושבים
דוברי צרפתית עזה. אבל לא- אני חייב לכתוב כמה מילים- בוחר
לכתוב כמה מילים- אחרת באמת לא תהיה מחילה עצמית. אחרי שבוע כה
סוער,  מחוצף, עז, קהה וחד, שהתחיל בתל אביב ועבר באמסטרדם
ורחבי הולנד, בלגיה ופריז- וכך בחזרה דרך האג. שבוע שכלל
בדידות גדולה (ומבורכת עד מאוד) ומאידך, טיולי חברותא עזים,
בגוונים הלוהטים, המעוררי חרדה קסומה, המהלכים אימה כמעט. לילה
בחדר אצילי במלון של 250 יורו, במרכז הסנט ג'רמיין בפריז,
ולילה לאחר מכן בחדר מעופש וקפקאי, מצחין ומחניק עד עלפון,
ברובע החלונות האדומים של אמסטרדם. בזבוז מאות בסחרור חושים,
ורגעים של דאגה להישרדות המיידית (איבדתי את הדרכון שלי ועוד
נחוצים).
תסלחו לי לרגע, פשוט התיישבו ברגע זה ממש שלושה מולי, עדיין לא
ידוע לי מאיפה, השפה נשמעת כאנגלית, אך המוזיקה והצרפתים מקשה
על הקליטה. לעיתים נדמה שרעש עמום של תקשורת תמיד ייקלט כגירוי
המוכר ביותר- ומכאן, לגביי, כעברית או כאנגלית. אכן, אנגלית.
אמריקאית או אנגלית? אמריקאית. שני בחורים וצעירה אחת. אחד מהם
יושב על פוף נמוך ממש למרגלותיי. להזיז את ארנקי? או שמא יהיה
בכך עלבון? ואני היחיד שלוקח שיקולים כאלו בסביבה ידועה לשמצה
שכזו? אזיז הכל מהשולחן כמחווה של רצון טוב, של פינוי מקום.
מדהימה אותי בכל פעם מחדש יכולתם של אלו לשוחח שעות על הדברים
הפעוטים ביותר. אולי זה לא הוגן, והיום כולם אמריקאים במידה
כזו או אחרת, ואפשר שתמיד היו כך במובן מסוים. העבדותיות
הליברלית, הסגידה, כריעת הברך לעגל הזהב, לערכים
ה"אירופאיים-אמריקאיים הדמוקרטיים" כביכול, בפירושם העכשווי,
היא כאין וכאפס למה שעיניי ראו כאן, באמסטרדם. .
הצרפתית מתבלטת בפיוטיה לצד האמריקאית. האמריקאים נדמו עכשיו.
נדמה שהם מאזינים לצרפתית. "ווואאלה!" נפלטה לבחורה הצרפתייה,
שמצלמת את חבריה ממש עכשיו. נדמה כאילו הם מתביישים להגות את
האנגלית האמריקאית עכשיו, מדברים בשיקול דעת עודף לפתע,
מתנערים מהאינטונציה האינפנטלית שכה רבים מהם אינם מסוגלים
להתנער ממנה.
טוב הם הפסיקו להיות מעניינים.  

בהירות הכרתית חדשה לגבי התפאורה הצעקנית, הזולה הזו, אליה
מתקבצים צעירי ומבוגרי העולם- בירת העונג הבינלאומית. רחובות
ושדרות עמוסים עד עייפה באורות ניאון בשלל צבעים, כשכל אחד
מורה על מסבאה דחוסת שיכורים, על חנות למוצרי סקס הממלאים את
חלונות הראווה, לבתי סמים כאלו ואחרים, תוך כדי שבהליכתך אתה
מביט לצדדים ופוגש במבטך צעירות ומבוגרות מרחבי העולם עומדות
עירומות או בתחתונים בחלונות ראווה אדמדמים, כשהם מוכרות את
גופן כבאטליז מובחר. מדי פעם כמה סוחרי רחוב צועקים באוזניך
"קראק!", "קוקה, אקסטזי!" וכיו"ב. הרחובות הומים בריות שהפסוק
"לא תזנו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"- יועד להם בדיוק. חופש
הבחירה כמו ניטל מהם. ההדוניזם כבר מזמן הפך לדבר מה
אוניברסלי. שפה משותפת. המכנה המשותף הנמוך ביותר הוא תמיד
הפרקטי ביותר.רוח מרכז העיר מאבדת את האדם לדעת, עושה אותו עבד
מושפל ומרוצה ליצריו- ולפתע, באמצע הביצה המטונפת הזאת- עומד
לו נביא ומטיף. הוא אמנם נביא שקר להשקפתו של כותב שורות אלו,
אך עדיין- בעידן כזה גם אלו כבר לא נשחטים אלא מתקבלים בברכה,
בייחוד כשמשפט הצדק הינו מעבר להשגתנו הנוכחית. אז עמדתי שם,
בצומת הדרכים דרכו כל המגיעים והעוזבים את עיר החטאים הזו, בה
הגהנום מוסווה כגן עדן, החושים מתבלבלים עד כדי ריצה מגושמת אך
נמרצת חזרה לגו'נגלים הקמאיים ביותר של הנפש, עד כדי אונס יתר
של המערכת הלימבית וגרעין האקומבנס, או האזורים האחרים
האחראיים לסיפוק המיידי. הוא עמד שם וצעק בהולנדית. עמדתי
רגעים ארוכים והבטתי בו, מבין היטב מה שהוא מביע למרות שלא
הכרתי את המילים, ואף סבלתי במעט מהעגה המעליבה הזאת. הוא
כאילו קילל, בלהט, הטיף והרצה לעוברים ושבים, שחלפו לידי כאילו
לא היה שם. מקסימום העיפו בו מבטים מחויכים, ואישה אחת ביקשה
ממנו רשות לצלמו. לפחות הקליפה תפסה... הקשבתי לו, הבטתי
בקונטרסט הזה, בו מנופף את ידיו, נזכרתי באדם המגוחך, הנביא,
של דוסטוייבסקי.
ממש הבנתי אותו, אומר שלא בהנאות הגשמיות שבטינופת האמסטרדמית
ימצאו את מבטחם אלא בספר האל וכו'. הוא דיבר גם באנגלית אח"כ-
והשגותיי אוששו. מדי פעם בפעם עברו מכרים שלו, או אולי פשוט
היו חסרי בית או מנודים אחרים, איתם דיבר באהבת אדם אמיתית.
חיוכו המשיך גם לאחר שמיודעיו פנו והלכו ממנו הלאה. לבסוף
ניגשתי אליו ולחצתי את ידו, לאחר שצילמתי אותו להשראה. "אני
מעריץ אותך על הרצאת האור שלך במקום החשוך הזה. יש בכך צורך
רב". "תודה" ענה לי בעיניים אוהבות, ,ישו אוהב אותך". ליבי
צרב. לא אמרתי לו שאני יהודי, והרגשתי שגם אם אינני שותף
לאידיאה שלו, לאור שהוא תופס כאמת, אני עדיין מעריך את החיפוש,
האמונה, הדבקות, הבוז להבל, המחויבות לאמת והרצון להפיצה, בדרך
שכזו לפחות.
היום, אין כבר את הפריבילגיה של עריפת ראשם של נביאי שקר- כי
גם הם עדיפים על עולם רעוע.
בברית החדשה כתוב:
"... כה אמר האמן, העד הנאמן והאמיתי, ראשית בריאת האלוהים;
ידעתי את מעשיך כי לא קר ולא חם אתה, מי ייתן והיית קר או
חם;כי עתה פושר אתה, ולא קר ולא חם, ועל כן אקיאך מפי; כי
אמרת: אך עשרתי מצאתי און לי, ולא חסרתי כול, ולא ידעת כי אמלל
אתה, ודווי ועני ועירום...." (חזון יוחנן).
טוב לו לאדם שיהיה חם או קר- העיקר שלא יהיה פושר, כי הפושר
משול לבהמה; טוב לו באשר צרכיו הבהמיים מסופקים- ותו לא.

לפני כמה שבועות שמעתי לראשונה את השיר היודע הזה, שבמילותיו
אסיים את הפרגמנט, בביצועו המקורי. עד אז חשבתי שזה של ג'ימי
הנדריקס במקור. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהקשבתי למילים,
שתאמו היטב את מה שאני חש עכשיו בהקשר שפורט לפניכם.

"There must be some way out of here," said the joker to the
thief,
"There's too much confusion, I can't get no relief.
Businessmen, they drink my wine, plowmen dig my earth,
None of them along the line know what any of it is worth."

"No reason to get excited," the thief, he kindly spoke,
"There are many here among us who feel that life is but a
joke.
But you and I, we've been through that, and this is not our
fate,
So let us not talk falsely now, the hour is getting late."
בוב דילן

אכן חברים, השעה כבר מאוחרת, המלאכה מרובה, ואין זמן כבר
לשטויות הללו, להונאות העצמיות הקטנות האלה.
פעם אחרונה באמסטרדם.