היה לי קשה,
פתאום יותר מתמיד
הרגשתי כמה את חסרה
והדמעות זלגו בלי שליטה
מחייכת לכולם מתוך העצב בעינים
מתוך רצון להוכיח שאני לא ליפול
שאני לא כמו כולם
להתגעגע זאת לא תשוקה...
זאת אהבה

מתגעגעת, עד כמה שאפשר להתגעגע
אוהבת, עד כמה שאפשר לאהוב
רוצה אותך ליידי, עד כמה שאפשר לרצות
לחבק לנשק, פשוט להיות איתך,
עד הנשימה האחרונה שלך,
להרגיש אותך, את היד שלך,
המגע שלך,
המבט שלך בעניים אמר לי כבר הכל,
כל מה שאת לא העזת להגיד,
עד כמה שתגעגעי אליי...
הבטחת לדאוג לי,
ועכשיו הכול קורס.
ונראה לי שזה קצת בגללך.
קשה לי להאשים בזה אדם שמת,
אבל למה עשית לנו את זה?
ולמה כ"כ מוקדם?
אף אחד לא ציפה לזה
במיוחד לא אני,
שההיתי אלייך כה קשורה,
ואפילו להגיד שלום,
להסביר שאת היית כ"כ עייפה
מהעולם הזה,
לא יכולת להגיד לי,
אני מאמינה שגם לך היה קשה
לעשות את זה,
אבל לך עכשיו טוב...
ואנחנו פה כואבים, בוכים.
מחכים,
שאולי תהיה תחיית המתים.
מחזיקים בזה כנקודת אור אחרונה
שבב של תקווה
אנחנו בסך הכל רוצים
חיוך אחרון איתך,
והבטחה,
שאת תחזרי.

הגעגוע כבר לא עולה,
כל פעם מחדש,
הוא תמיד נשאר שם:
מעוקה בלב,
גוש גדול בגרון
הרגשה של התמוטטות
רצון לישון,
לשכוח הכל,
לקום מחר בבוקר,
בלי שום זיכרון ממך.
אבל את יודעת,
וגם אני,
זה לא יקרה.