אני כל הזמן חושבת, במיוחד עכשיו, בחופש, אני לא יכולה להפסיק
לחשוב - עליו, עליהם.
אני כבר לא מזהה את עצמי, פעם הייתי עם הרבה חלומות - פחות
תכנונים. הייתי עושה הכול כדי להגשים אותם. היום אני עסוקה
בלחשוב ולתכנן כל דבר שאני הולכת לעשות, כל צעד - לפחות שבע
פעמים.
אני חושבת שאני צריכה להיגמל מזה.
אני צריכה להיות יותר משוחררת.
לא לנסות תמיד להיות מוזרה.
התחלתי לכתוב בלוג, אולי כי לכל המוזרים יש בלוג.
אני רוצה להגיד את מה שאני חושבת, על המדינה, על הציבור, על
האנשים אחד אחרי השני, בלי לדלג, החל בחברי הכנסת וכלה בפושטי
היד ברחובות.
אבל הציבור הוא זה שגורם לנו להיות כאלה - תמיד רוצים להיות
שונים, אחרים. אבל הוא האויב הכי גדול שלנו. כבר הגעתי למסקנה
הזאת מזמן - הוא מונע מאתנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים
לעשות, הוא מונע מאתנו להיות מי שאנחנו באמת.
בעוד כמה שנים, אפילו על המחשבות שלנו הוא ישלוט, ואנחנו נשתף
אתו פעולה, כדי שלא נהיה שונים, לא נהיה אחרים, למרות שזה בעצם
הרצון שלנו, להוכיח שאנחנו אחרים.
וכולם ירגישו ככה, וזה בעצם ממש מטופש,
כי אז למה אנחנו לא ניצור ציבור חדש?
הרי רבים מאתנו יסכימו שאנחנו עבדים של הציבור, של התרבות, אז
למה אנחנו לא ניצור את הרפורמה בציבור שלנו?