תמונה משנת 1951. בשחור לבן חום כזה כמו של פעם, השולים שלה
בזיגזג, היא מודבקת באלבום גדול ומצהיב. בתמונה ילד כבן שלוש
משחק בחול ומסתכל למצלמה, ברקע אישה כבדת גוף תולה כביסה וכן
בית קטן.  מרחוק עוד יותר עם ממש שמים לב ניתן לראות מטע עצים.


חוף הים ג'בליה ביפו, אישה עוברת בריצה קלה, מלבדה החוף כמעט
ריק. כמעט, כיוון שיש שם עוד שני אנשים. איש אחד, מבוגר בשנות
החמישים לחייו הלבוש בחליפת עסקים, הנראה מודאג מחדירת החול
לנעליו ונערה בשנות העשרים המחזיקה בידה מצלמה וכן כיסא עץ
מתקפל מהסוג שמוציאים מהארון רק לכבוד סדר פסח או ראש השנה.

בתור ילדה קטנה אני זוכרת שאהבתי הכי את יום שבת כשאבא שלי היה
בבית, קורא את העיתון ליד השולחן העגול בדירה שלנו עם החלונות
הסגולים. הוא היה נוסע לתקופות ארוכות לחו"ל בענייני עבודה.
כאשר היה חוזר, היה מביא מתנות, ולאחר מכן הולך לישון עייף,
אבא מיסכן.  אני זוכרת שאבא שאל אותי מה אני רוצה שיביא לי
מחו"ל ביקשתי חתול, אבא הביא לי דג זהב, אני זוכרת ששאלתי אם
זה דג זהב מאמריקה, אבא צחק.

תמונה משנת 1992. בצבע. התמונה קרועה בקצה השמאלי. בתמונה
רואים סלון ובו שולחן עגול המחובר לשולחן מרובע על שניהם פרושה
מפה לבנה. השולחן מסודר היטב. יש הגדות של פסח על יד כול צלחת.
כסאות מסודרים מסביב לשולחנות. בפינה הימנית העליונה ניתן
לראות התחלה של מטבח ובפינה השמאלית התחתונה ילדה כבת 10 יושבת
על  כיסא מתקפל.

חוף הים ג'בליה, יפו. השניים אינם מדברים ביניהם, הנערה מציבה
את הכיסא על קו החוף, הים הגלי מרטיב מעט את רגלי הכיסא. היא
מבקשת מהאיש להתיישב, הוא מציית. עכשיו הוא מודאג גם מהסכנה
שהמים ירטיבו את מכנסיו.

אבא שלי אוהב לצלם. בעיקר את המשפחה. אני לא חושבת שיש משפחה
עם יותר תמונות משפחתיות מהמשפחה שלנו. אני זוכרת שאחרי הצבא
לקחתי על עצמי כפרויקט לסדר את כול התמונות וזה לקח המון זמן.

תמונה משנת 1990. שחור לבן. בתמונה חפצים מונחים על שטיח.
התמונה אוט אוף פוקוס.

חוף הים ג'בליה, יפו. האישה שואלת את הגבר (מתוך סקרנות אני
משערת) האם הוא מנהל, האיש צוחק באי נוחות, הנערה עונה לחיוב.


אבא שלי היה לוקח אותי הרבה לטייל. אני אוהבת לטייל. אחד
מהמקומות שאני הכי אוהבת זה חוף הים. היינו נוסעים הרבה לחוף
בקיסריה שאותו אבא אהב במיוחד. פעם כשהייתי אולי בת 16 או 17
נכנסתי עם כול הבגדים לים ואחר כך הבגדים שלי נהיו קשים
ומלוחים.

חוף הים ג'בליה, יפו. עכשיו היא מקרבת את המצלמה לעינה מתכופפת
מסתכלת ומצלמת תמונה אחת, אחר כך היא נשכבת על החול ומצלמת עוד
אחת. גל גדול מגיע והאיש מרים את רגליו למעלה, לא נוח לו,
האישה מסתכלת בסקרנות...

תמונה משנת 1982. צבע. דהויה. בתמונה איש מחזיק תינוקת
בזרועותיו. ברקע שטיח בצבע חום.

אבא קנה מצלמה חדשה  ואת הישנה שלו נתן לי הייתי אז אולי בת 9.
המצלמה הייתה בצבע שחור אפור והיה לה נרתיק מעור חום שכבר
התפרק. אי אפשר היה לצלם בה יותר  אבל אפשר היה להסתכל דרך
העינית כשהצמצם פתוח וסגור ללחוץ על הכפתור, לשמוע את הקליק
ולדמיין את התמונה. "צילמתי" כול מה שנקרה בדרכי עד שהמצלמה
אבדה.  

הנערה סיימה לצלם, ניגמר לה הפילים. היא מורה לגבר לקום, הגבר
מציית. היא מקפלת את הכיסא, בגדיה מכוסים בחול, עכשיו המים
הרטיבו לה את קצוות הג'ינס. הגבר הולך בשתיקה לעבר החנייה. היא
מגיעה בריצה אחריו, ניגמר אבא, זהו זה ניגמר.

תמונה משנת 2006. צבע. איש מבוגר בחליפת עסקים יושב על כיסא
מתקפל בחוף הים.

רציתי לצלם את אבא שלי, חשבתי עליו כשראיתי את הסרט ההוא
שהייתי צריכה ליראות בשביל הלימודים, האזרח קין, סרט נחמד....
הייתי צריכה לכתוב סיפור אבל כול מה שרציתי היה לצלם את אבא
שלי, הוא הסכים אבל קבל על ההתעקשות שלי לצלמו בחוף הים. למה
דווקא בים?
בים אבא, למה לא בים?