קול רשרוש של מפתחות.
יש רק צרור אחד שמשמיע רעש כזה, צורם ומוכר. כמו אזעקה, רק
שאין מקלט לברוח אליו. הרשרוש הזה מתוזמן. מהרגע שדלת הכניסה
של הבניין נטרקת בדרמטיות, ועד שנשמעים שלושה סיבובים של המפתח
במנעול. קול החיכוך של הדלת עם הרצפה, וצעדים, רועמים, כל כובד
הגוף שלה, שעכשיו קטן יותר מבעבר, כמו נוחת על הרצפה עם כל
צעד.
נשיקה על המצח.
העור שלי נשאב אל תוך הוואקום שבין שפתיה, שפולשות לתוך החלל
הפרטי שלי מבלי לבקש. הכתפיים שלי נמשכות ברתיעה אל הצד הנגדי
לה, אך אני נשארת במקום. מחכה שתברך אותי לשלום ותעזוב את
החדר. גם כשכמה קירות של גבס ובטון עומדים בינינו הנוכחות שלה
מקפיאה את ריאותיי, מכבידה על נשימתי.
עירום.
דלת חדרה פתוחה, והיא מתלבשת בעצלתיים. אני פונה ללכת, דוחה את
שהיה לי לומר בכמה רגעים. היא שואלת אותי מדוע אני מתביישת
להסתכל. אותה זה לא מביך, היא אומרת. אני פונה ללכת.
לכלוך.
שוב איני יכולה לעצור בעדי מלבכות. בעודי מסדירה את נשמתי,
היא, שבצביעות ניגבה את דמעותיי, מרימה צעקה על שפיסת נייר
נותרה על רצפת הסלון. |