בוקר אפור. קמת מאוחר. כבר כמה ימים שהוא לא התקשר.

בוקר אפור. קמת מאוחר. החיוך שנמצא על פנייך כבר יותר מ16 שנה
נעלם. השמחה שאת מקרינה מתוכך התפוגגה. הפנים שלך לא מראות אף
לו רגש קטנטן.

בוקר אפור. קמת מאוחר. את תוהה. את חושבת. את שואלת. אתה מנסה
למצוא אשמים. אולי אפילו מנסה להאשים את עצמך - אך מהר מאוד
מתחרטת. את יודעת שהוא זה שאמר. את יודעת שהוא זה שהבטיח. את
יודעת שהוא זה שהרגיש. את יודעת שאת יודעת. ובעיקר יודעת שאין
מוצא דרכך.

בוקר אפור. קמת מאוחר. את לאט לאט מתאכזבת יותר ויותר. את
יוצאת מהבית לעבר המכונית. את נכנסת אליה בשקט הס. הם נכנסים
אחריך. המנוע נדלק. האוטו זז.

בוקר אפור. קמת מאוחר. את מנסה להתקשר להודיע שתאחרי אך ללא
הצלחה. פתאום את מקבלת שיחה מהאחריות. את מתנצלת ואומרת שתגיעי
במהרה.

בוקר אפור. קמת מאוחר. נכנסת לחדר הגדול. אמרת שלום והתנצלת.
כולם כבר יוצאים, היום לעומת הימים האחרים, בצורה מסודרת. את
עולה על האוטובוס הגדול, מחייכת בצביעות, כאילו הכל בסדר
והעולם מאמין, כמו שאת רוצה.

בוקר אפור. קמת מאוחר. כולם כבר התפשטו ורק לך אין את החשק. את
לא מסוגלת לקפוץ למים. המים האלה, קרים מדי בשבילך, הם עוקצים,
הם גורמים לך לעצב. גם החיוך המזויף ירד מפנייך.

בוקר אפור. קמת מאוחר. אחרי שעתיים בחוסר מעש. כשאת גוררת את
עצמך לעשות דברים שאת מחוייבת, כשאת מסתכלת על האנשיים שסביבך
ורוצה לחייך כמותם - את מבינה.

בוקר אפור. קמת מאוחר. את מנסה לחייך ובסוף זה אפילו מצליח
להיות מעט אמיתי ואת נהנת. רטובה, מריחה ריח חריף, מחוייכת עם
הרבה אמביציות.

צהרים. אולי אפילו אפורים קצת בשבילך. את עייפה ומותשת. כבר
כמה ימים שהוא לא התקשר...