מתהדרת בנוצות הלבנות,
שכבר הפכו איבר בסיסי לנשימה
אך מה נותר לי מלבדן.
אי אפשר ליפול על שטיח בד,
מבלי להרגיש כי הריצפה תתחיל לרעוד.
הידיים מניחות עצמן,
מוצאות מגע
רגעי.
נופלות לכאן ולשם
סחרחורת
ומטושטש.
אולי עדיף ליפול מלהשאיר אותן
תלויות בחושך
ללא ניע.
ואולי גופי נעמד דום כבר ממזמן,
עצר מלכת;
ורק עכשיו עיניי רואות אותו
משתרך מאחור.
קריאות חדות נשלפות
כמו חרבות קרח קרות
המנסות לדקור
את הירח,
ולשפוך ממנו קצת אור
ומלכות שמיים.
דמו ניקז
והשמיים פצועים.
עד זוב דם אהיה שייכת לאין.
היגיע יום
ואשכב על אדמת
היש.
ואולי הגיע כבר
וגופי הפך אילם
ואראה אותו
חרישית
משתרך מאחור.
קרוב
ורחוק.