אילן, בן הדוד תשוש-הנפש של המשפחה התחתן, בשעה טובה
יום שלישי היה זה, פעמיים כי טוב, שמחה מהולה בחמלה
סבתא בירכתו במגע יד עב שנים, שלמה עם העתיד לקרות
היה לה מבט של חופש, של שחרור, תהיתי לעצמי, כשהגיע תורי לברכה
סבתא נפטרה בדיוק שבוע לאחר מכן, ביום ששי בשלוש ועשרה
סבתא ביקשה בלחש של סיום שיקריאו לה קריאת שמע
"קבור אותי היום, טרם כניסת השבת" הורתה בערבית ששרדה את מבחן
העליה לארץ
דוד יוסף מאן, נוקש את השניות במחוג מוחו
דקות נצח אחר כך, הציפורים נשתתקו שירה,
יום הששי חפן אל תוכו אם גדולה
לדוד יוסף היה מבט חמוץ עם ריח מוות עת שבישר לקרובים מצרפת
שזהו, זה נגמר
שנה קודם, ממרום שנותיה ולאות ימיה,
הודיעה סבתא ליוסף, בנה בכורה, כי היא מעוניינת לעבור לגור
בביתו של אילן עם אמו
בגיל תשעים ומשהו, נצר החיים הכפוף של סבתא הזדקף לפתע
איש לא הבין מדוע, כולם בירכו בחשש מהול בתקווה
היא נקברה בעיבורי ששי, שעה חמש וחצי, בחלקת נשים צדיקות
בקבר האחרון שנותר מיותם מזה שנים
לאמי היה מבט של דור שמבכה את מצפונו, מונה שאריות שאריו
הייתי אחרון בשיירה שליוותה את נשמתה השמימה
אילן, בן דודי תשוש-הנפש פסע לצידי, מודד את הרגע בריחיים של
כבדות שכלית
על אצבע ידו השמאלית רוקעה טבעת נישואים מבריקה,
הוא מולל אותה בחוסר נוחות בידו השנייה, מוטרד ממשהו שמעבר
ליכולתו לבטא
"אתה יודע, מוטי" הוא דידה במילותיו, "סבתא אמרה לי בלחש שהיא
לא תמות, עד שלא אתחתן"
"אמא צחקה", הוא הפטיר, "וכעסה ואמרה שזה לא יקרה אף פעם, כי
אני, אתה יודע,יש לי כמה בעיות בחיים"
"אבל סבתא אמרה שמעכשיו היא תסדר לי את החיים, ועברה לגור
איתנו"
במרחק, נשמע קול סדוק של פרק תהילים גלמוד
גברים גאים, מעוטרים בגדי שבת וחול נהמו "אמן" שבור
דוד יוסף התייפח, מבין שמאגד הוא מהיום את שארית השבט
תוהה מבעד לדש חולצתו הקרוע,
איך הפך כוח חיותה העיקש לדיונה חמקמקה, תוך פחות משבוע
הרי רק לפני שנה נדמה היה לשבט שהנה מתעקשת היא לפתע
לטעום עוד מעט מן ההווה
צעדתי אחרון בשיירה, חיבקתי את אילן ולחשתי לו מבעד לזמרת
התהילים
"היא אהבה אותך מאוד, אילן, מאוד. לעולם לא תבין עד כמה".
(סיפור אמיתי) |