יונתן.
לפעמים, הים עצוב...
זו תקופה כזאת שכבר כמעט חורף ומטפטף גשם בחוץ ויש רוחות חזקות
והים סופג את הכל ועולה על גדותיו ומציף את החול מתחת לסוכת
המציל ודווקא עכשיו אני נזכרת שהמון זמן לא כתבתי לך מכתב.
בזמן הזה, אני מסתכלת בחלון והבוטקה הרעוע אומנם נראה נורא קטן
מכאן אבל אני עדיין מסוגלת לדמיין אותך יושב בצל מתחתיו מנגן
בגיטרה וזה בוקר שבת והשמש בוערת ולנו... נעים בבטן.

אני יושבת על מיטה וחצי גדולה עם מצעים בגווני סגול מרוח ומנסה
לכתוב שיר, כל משפט שיוצא נראה לי כאילו יצא ישר מהפה שלך.
ואני מנסה להתחיל עוד אחד ועוד אחד ואם זה לא עליך זה על ההוא
שסיפרת לי עליו ואם זה לא עליו זה רק עליך.
אני אוהבת לבכות עליך,
זה מזכיר לי שהיינו טובים ביחד
זה מזכיר לי שאולי פעם הייתי מאושרת.
לזמן יש את האופן התנהלות המוזר שלו,
כידוע.

אני לא יודעת איך זה הרגיש באימונים וגם לא כשעליתם לקו, איך
זה הרגיש להרוג מחבל או להוציא את הילד המבוהל ההוא מהבית
שהפצצתם עמוק בתוך שטח מדינה שהיא לא שלנו או איך זה שזרקו
עליכם אבנים וכשחזרתם צעקו עליכם שאתם בוגדים. אני גם לא יודעת
איך זה הרגיש בארוחת ערב הראשונה על מנות קרב או כשהתקלחתם
כולכם בזרם מים קרים כשגם ככה היה חורף מטורף או איך הייתם
יושבים כל הלילה ומדברים על מה היה יכול להיות אם ומה עכשיו או
מחר במקום להירדם כשכבר ארבע ואתם קמים בשש. אני לעולם לא אדע
איך זה הרגיש כשהראשון מבניכם נפצע, איך תחת אש פיניתם פצועים,
איך החבר הכי טוב שלך מת לך בידיים, איך זה הרגיש להסתכל
להורים שלו בעיניים. אני לא מבינה איך העזת ככה להרגיש כל-כך
אשם אחרי שנתת הכל, אחרי שאיבדת את הכל, איך העזת ללכת, איך
העזת לעזוב אותי.

תמיד הייתי משתגעת כשהיית תופס לי את המקלחת דווקא בשישי בערב
כשאני חייבת לצאת או לוקח לי את השלט ומעביר ערוץ בקטע הכי
מותח או גונב לי את המקלות ערבוב שאני כל-כך אוהבת לאסוף או
מקשיב לשיחות שלי או מוחק לי שירים מהמחשב או גומר את הארטיק
קרח לימון...
ופתאום, בא לי רק למלא את הפריזר בכל הצהוב הזה... רק שתבוא.

תבוא כבר יונתן, אני רוצה לספר לך על איך אני ועידו נסענו
לטייל בכנרת והלכנו בבוקר לאיבוד בהרים ונפלתי ישר לתוך הבוץ
ולקח לנו שלוש שעות למצוא את הדרך חזרה ואז גם טרחתי לאבד את
הטבעת שקנית לי ליום הולדת לפני שנתיים והתחלתי לבכות ועידו
נלחץ נורא ובסוף מצאנו אותה מתחת למושב של הרכב.
תבוא כבר יונתן, כי מזמן לא שמעתי סיפורי קרבות ואמא מזמן לא
הכינה חמין בשבת ואף אחד לא שר איפה הילד כמוך ומספר לי באמת
באמת מה שעובר עליו.
תבוא כבר יונתן, ונריב ונצעק ונצחק ונבכה ונשיר ונשכח ונהיה
אנחנו.
אני לא מצליחה לשכוח יונתן.
ואני רק שומעת אותך כל הזמן בראש על הקו ביום שישי ההוא בלילה
אומר לי שיהיה בסדר כשהתקשרת לבדוק מה שלומי והיה לי רע נורא
בגלל ההוא שאני כבר לא זוכרת איך נראה בכלל ואמרת לי- "קטנה,
שבוע הבא אני בבית, נצא, ננקה את הראש, תחייכי."
ולא הצלחתי לחייך, לא יודעת למה, תמיד מילה שלך והמצבי רוח שלי
היו נזילים... אבל אותו לילה לא הצלחתי. שתיתי המון וכאב לי
נורא וקמתי בבוקר ולא היית.
אני לא מצליחה להרפות יונתן.
וכל הזמן אני רק חושבת מה היית אומר לי... איך היית מייעץ לי
מה עכשיו...
מדמיינת אותך אומר לי - "ילדונת, שחררי." ומקווה כל-כך שיעבור
לי.
אבל אתה לא כאן להושיט לי יד מהצד השני של התהום
ולתת לי תשובות
ולחבק אותי כשאתה נכנס הביתה וכל-כך התגעגעתי לחבר הכי טוב
שלי
ואם אני אפול אתה לא תתפוס אותי
אבל אתה נפלת... ואלוהים באמת תפס אותך

אח גדול....


11.7.07-
(אולי קצת לא בכיוון, אבל עברה שנה, יהי זכרם ברוך...)