"עזבי אותך, עדיף לך שלא ידע מה את מרגישה. הוא נראה לי מניאק
כזה" אמר השטן הקטן מהכתף שלי בלי להתיק ממנו את העיניים. "מה
קרה לך? רואים את זה מפה..."  
הדמעות כבר עמדו לי בעיניים ואחת אפילו ברחה, אבל ניגבתי אותה
מיד. לא רציתי שהוא יראה אותי ככה. כבר כמעט ורציתי לעזוב
כשהמלאך מהכתף השניה חייך חיוך של אחד שממש לא מבין את גודל
הרגע ואמר "תגידי לו, מה כבר יכול לקרות?"
"הוא יכול לשמוע אותי" לחשתי בלחץ, רק שלא יחשוב שאני מטורפת
שמלחששת לכתפיים של עצמה.
נשארתי דוממת, מחכה שהוא ישים לב שגם אני בחורה מושכת, ואז מה
אם יש לי על הכתפיים שתי דמויות שבימים כתיקונם נקראות פיצול
אישיות קל.
"רועי, אם אתה שומע אותי: אני אוהבת אותך. תמיד אהבתי. נולדתי
לעמוד לידך"  צרחתי לתוך עצמי, אבל צרחתי חזק, אז אולי הוא שמע
אותי דרך העיניים.
זאת כמובן תקוות שווא. אני כבר מכירה את הצרחות האלו. הוא ילך
עכשיו, כמו שהוא תמיד הלך.
ואני? מה יהא עלי?
"נו, מה לעשות? את פחדנית.. אנשים כמוך יש בעולם כמו חרא,
ואולי אפילו יותר." ניחם אותי השטן באופן לא מנחם במיוחד.
המלאך ליטף לי את נקודת החן על הצוואר ואמר לי שהשטן סתם אומר
לי כאלו מילים כי משלמים לו על זה ואין לו ברירה, הוא לא באמת
מתכוון.
נבלתי עוד קצת כי שוב איבדתי אותו. ואת עצמי. וגם מיליוני
דמעות וכוחות נפשיים וכח לאהוב כל אחד אחר.
הורדתי את השטן באסלה. אחר כך החלטתי להוריד גם את המלאך, אבל
הוא כבר לא היה שם. גם אני תמיד בורחת רגע לפני.