בכל פעם שאני חוזר משם אני נבהל,
נלחץ ומתרגז במשרד
ואחר כך נרגע,
הולך ברחובות כנגד התנועה
בסוף מגיע הביתה,
אז הלבד הזה מתעורר
ואני נורא רוצה אישה
לחבק מישהי שתגיד
שהיא אוהבת תמיד
אפילו אם לעולם לא תוכל לקיים
בעתיד

זה קל נורא לכתוב את זה ברכבות
כשהגוף מוגן מפרכוסים מיותרים
חשוף למבטי אנשים
אבל כאן
כשמלודיית החליל הסימפוני
רומזת על רגש חרוט לתמיד
אני מרשה לעצמי להקשיב,
ואז זה נקרע בי שוב,
התלישות שלי היא לא רק באבדן
אבא שלי,
לא באבדן צלילות אמי
לא בהשמטתה הלא-רצונית
של אהבתי הראשונה-האמתית
ובטח שלא בכל המגעים האנושיים
שקרו ולא הצליחו לקרות
מאז.
התלישות מקורה
באבדן אחי

ואז ביד האמן בה שלית אותי
הטלת בי ממרומות נשיית ביה"ס יסודי,
מעומק ספרי הבריאה
את קין והבל,
את השנאה ואת הקנאה
המצויה בלב-מקורות העם היהודי

ואני הייתי רך קטן באותם ימים,
ילד קטן המעריץ את אחיו הבכור
כמו היה הוא על הדרך היחידה להבנת העולם,
כבר כילד לא ממש היו לי הורים נוכחים.
היה זה אחי שדיבר בשפתי
ורק אחי ידע להקניט בדברי לעג.
רק אותו אהבתי כמו היה
חלק מאותו בשר
כשלי,
בן ברית לחזית

הייתי חש נבגד,
כילד בן שש פרסתי את חסותי מעליו
וזה, בחצי לעג השיב,
רק ילד רגיש וקטן מאוד הייתי,
עם עיניים שראו למרחק,
כשהייתי גדל באכזבות
כך הייתי מפתח רעב

ואולי צימאון היא מילה מדויקת יותר,
כשאני בוכה לפעמים
לעיני אנשים
אני חש בגרון החנוק,
בתחושת אינאונות מבצבצת
ואז מחניק את זה
בכוס מים קרים.
תמיד תמצא אותי
עם כוס מים קרים
בסמוך

מה זה חשוב?
מצאתי מתכון למנגו ואורז
משהו טוב להכין לארוחות חגיגיות,
משהו טוב לקנח בו את אלף הדמעות.
ולו לפחות הייתה לי נפש אחת נוספת
לאחוז
הייתי גדל מחדש, לאהוב