נכון, אף אחד לא אמר שלהיות בן-אדם זה דבר כל כך קל, אתם לא
תמיד יודעים מה לעשות ואיך לפעול, אתם רבים ומתווכחים ונלחמים
ומתפייסים, אתם עובדים קשה וחושבים שאינכם מרוויחים מספיק,
מביטים על בעלי החיים ואומרים "הייתי רוצה רק פעם אחת לחיות את
החיים של אותו בעל חיים, בלי דאגות, בלי שום ויכוחים, בלי
לחשוב על רגשות האחרים".
הייתם רוצים להתחלף איתי פעם?

אני נמלה, סתם נמלה רגילה שמוחצים אותה כולם.
החיים שלי? טוב, יש לי סדר יום די ברור או אפילו ברור מאוד,
עוד לפני צאת החמה כולם מתחילים לעבוד; אוגרים מזון, מטפלים
בוולדות, מנקים, מסדרים, שומרים מפני מזיקים.

פעם הרחקתי לכת קצת יותר מדי, נכנסתי למקום מאוד מוזר, היו שם
הרבה מאוד אנשים, היה חשוך. ירדתי במן מדרגות כאלה - כך אני
חושבת שאתם מתייחסים אליהן - ונכנסתי לאיזשהו מתקן שזז במהירות
עצומה ומעיף רוח כל כך חזקה (מזל שלא הייתי על השמשה), היו
בתוך המתקן הרבה מאוד אנשים, הרבה מאוד רגליים והכי נורא, הרבה
מאוד זוגות נעליים שהייתי צריכה להיזהר מהן.
הלכתי במהירות, מנסה למצוא יציאה, עליתי על קירות המתקן הזז
אשר הכיל בתוכו רבבות אנשים, יד קטנה השייכת כנראה לילד או
ילדה ניסתה לתפוס אותי, רצתי מהר והיד הקטנה רדפה אחרי, המשכתי
במהירות גדולה יותר, נכנסתי מתחת למן פתקים מוזרים כאלה שחלק
מהם היה מונח ללא תזוזה על דופן המתקן וחלק אחר מגולגל.
החלטתי שזה לא עסק, המקום הזה מסוכן מדי ואין לי אוכל לחפש בו,
מה אני מסתכנת במוות? יש לי מספיק דברים לעשות מאשר לברוח, אני
צריכה לספק מזון למלכה, לדאוג שהכל יהיה בסדר בקן, לדאוג שהכל
יהיה כשורה ואני מבזבזת את הזמן במן מתקן שזז בכיוון לא מוסבר
במהירות לא מותאמת וסוחב אתו כמות גדולה כל כך של אנשים אשר
יכולים להרוג אותי. במה אני מסתבכת?
התעשתתי. הצצתי ממקום מחבואי, ארגנתי לי תוכנית בריחה לכיוון
היציאה. טיפסתי על הקיר לכיוון התקרה, הגעתי לתקרה והתחלתי
להתהלך עליה, הגעתי לצידה השני וירדתי עד לקרקע, המתקן האט את
מהירותו עד לאפס ואנשים התקבצו סביבי, עליתי על אחת הנעליים
שעמדו שם, המתקן עצר והנעל יצאה ממנו. קפצתי מן הנעל והתחלתי
לחפש אחר יציאה לעולם הפתוח.
היה קשה. טיפסתי, עקבתי, הלכתי אחרי אנשים ולבסוף מצאתי את
דרכי החוצה.
רחוב. זו סביבה מוכרת בתיאור. אבל את הרחוב הזה לא הכרתי, הוא
היה רחוק מדי מן הקן, אף פעם לא הייתי בו. הסתכלתי סביבי.
מכוניות, אנשים, עגלות, ילדים, כלבים, חתולים, פרפרים, דבורים,
פרחים, עצים, ציפורים. אוי לא, ציפורים! איזה אויב נורא. בסדר,
בינתיים אין לי ממה לחשוש, אף אחד לא מאיים עלי, אני רק צריכה
לדעת לאן אני פונה.  הגעתי ממערב, איפה המערב? הוא ימינה.
בסדר, אני פונה ימינה.
התחלתי ללכת. הבנתי שהדרך עומדת להיות ארוכה. החלטתי ללכת על
האספלט מכיוון שקשה יותר לנעליים של האנשים למחוץ אותי כאשר
אני על האספלט. הלכתי מהר, אפשר אפילו לומר שרצתי. נהייתי קצת
רעבה ומאוד צמאה. החלטתי לחפש קצת מזון. עברתי ליד מיכל גדול
עם הרבה שקיות גדולות שהפיצו ריח חריף ביותר, החלטתי לבדוק.
מצאתי פה ושם דברים רכים אך לא בשבילי, למרות שהיה שם איזשהו
משהו עבה מאוד וקשה מאוד שהשתמשו בו הרבה ולפעמים היה ספוג בכל
מיני מיצים שונים מדברים שונים שנזרקו, זה דווקא טעם לי אבל לא
הייתי מביאה את זה לקן, חוץ מזה, זה לא היה מחזיק ממעמד.
המשכתי ללכת, ציפורים עפו מעלי ואני מנסה להתחמק ככל יכולתי,
זה היה מאוד קשה. הלכתי בעקבות השמש והרוחות, אף פעם לא עשיתי
זאת לפני כן אבל למדתי איך לעשות זאת.
באמצע הדרך נתקלתי בחרק גדול מאוד. פחדתי. לא ידעתי לאן לברוח,
איך להתחמק, מה לעשות. הוא התקרב אלי לאט, לאט, חשבתי שזה
הסוף, חיפשתי מחסה, לבסוף התחפרתי בתוך עץ, הצלחתי להתחמק
ממנו.
המשכתי בדרכי. ילד שיחק עם בקבוק המים שלו, רק שלא יתיז עלי
מים,  אני אמות. חיפשתי דרך לעקוף את הילד הסורר, לא רציתי
למות, אני עוד צריכה להביא אוכל היום לקן, לטפל במלכה, רצתי,
קפצתי והתחמקתי מן המים המסוכנים.
הרגשתי שאני מתקרבת לאיטי לטריטוריית הקן - שהיא די גדולה
ומתפרשת על גבי שטח נרחב.
לא טעיתי, ראיתי את חברתי שם, היא קלטה אותי ולפני שהספקתי
להבין מה קורה כבר היינו בדרך אחת לשנייה. היא אמרה שאיבדה את
דרכה היום.
התחלנו לחפש יחד קצת אוכל ולחזור לקן. היה זה יום מפרך ביותר.