ראיתי כבר כמה נופים די מדהימים בחיים שלי (רובם בתמונות, אני
מודה, אבל גם כמה על אמת), והם באמת עוצרי נשימה, לרגע-שניים.
אולי אפילו בפעם השנייה שאני אראה אותם הם עדיין ימשכו אותי.
אבל פחות.
הנוף האחד שמצליח לעצור את נשימתי בכל יום מחדש (ואני באמת
רואה אותו כל יום), הוא הנוף מהפיקוד. כשהולכים לאורך הגדר,
ותוך שניות נגלית הכינרת ומאחוריה הרי הגלעד, אחריהם הרמה
והעמק ובסוף, רגע לפני שמתחילים העצים לאורך הגדר, מגיע היחיד
שמסוגל להקפיא אותי במקומי, אפילו באמצע ריצה - החרמון.
נכון, יש גדולים ממנו, יש מפורסמים ממנו, יש מושלגים ממנו, אבל
בשבילי, אין יפה כמותו.

זה מדהים - בקצה אחת הערים היפות והעתיקות בארץ (אולי אפילו
בעולם) יושב לו מחנה צבאי מגודר בתיל, מנותק מהכל. את העיר לא
רואים ממנו. יש גדר ועצים ושכונות המקיפות חצי בסיס. את הקסם
האמיתי שלה קשה לזהות מפה. אבל מעברו השני של המתחם, העולם
נראה שונה לגמרי.

אחת לפנות בוקר. כוס תה עם חלב, שניים סוכר. ואני, לבדי,
מזדחלת שוב לאורך הגדר לעבר מנחת המסוקים החשוך, על חצי ב' עם
כפכפים, לא מצליחה להירגע. מחפשת אותו.
שוב הכנרת מתחתי, שוב העמק, בלתי נראים עכשיו בחסות הלילה,
תוויהם נחשפים רק בזכות מקבצי האורות מהישובים למטה- הנה ראש
פינה, לידה טובא-זנגרייה וכפר הנשיא. הפס הזה הוא כביש 90
וצורת הצלב שם היא המנחת במחניים. גם בלילה העמק יפהפה.
את החרמון מזהים לפי האורות הבודדים מהמוצבים. אף אחד מהם כבר
לא מעניין אותי.

אמא שלי לימדה אותי להסתכל לכוכבים, ופעם גם שאפתי להגיע
אליהם. כבר לא.
היחיד שאני רוצה נמצא אי-שם באופק, ברמת הגולן. העיניים שלי
מזהות, מתוך הזיכרון, מתוך הדמיון, את תוואי הנוף, ושם, בין תל
להר להר-געש דומם, הוא נגלה אלי, קורא לי. אור יחיד מנצנץ,
מהפנט אותי.
לחץ הדם יורד, הנשימה מאטה, העיניים נעצמות מעצמן. כל הטרדות
הקטנות של היום נשכחו, מוחי ריק ממחשבות. רק אני והוא, אחד מול
השני, אומרים לילה טוב.