אחרי הרבה זמן שישבתי לי בבית חולה, התחלתי להרגיש יותר טוב.
אז ביום ראשון ארגנתי את התיק מהר והלכתי לבית הספר. הגעתי
טיפה באיחור אבל המורה הסכימה להכניס אותי, אחרי שלא ראתה אותי
כבר כמעט שבוע. "שב בשקט ותוציא מחברת", היא אמרה לי בקול
מנומס אך קצת מאולץ. התיישבתי במקום הרגיל שלי, ליד גל שכרגיל
קשקש במחברת במקום להקשיב. "יש מסיבה אצלי ביום חמישי, אם אתה
רוצה אתה יכול לבוא", הוא אמר בסתמיות. חשבתי לרגע. "אממ, נראה
כבר, אתה יודע שאני לא איש של מסיבות, אפילו לא מסיבות של קצת
אנשים, במיוחד כשזה עם החברים שלך, אני ממש לא מרגיש קשור ואתה
יודע את זה. אז אני אחשוב קצת ואגיד לך מחר".
בהפסקה החלטתי להישאר בכיתה, כמו שאני עושה בכל הפסקה. ישבתי
בפינה ובהיתי, ללא כל מטרה. אחרי חמש דקות של בהייה ניגשה אליי
אחת הילדות ושאלה אותי "למה אתה תמיד נשאר לבד בכיתה? אם אתה
רוצה אתה יכול לבוא לשבת אתנו". לשם שינוי לא הרגשתי את הרחמים
בקול שלה, הרגשתי שהיא באמת רוצה שאני אשב אתם. "אממ, אני חושב
שזה לא ממש יזיק". התיישבתי לידם והתחלתי להקשיב לשיחה. הם עשו
השוואות למי היו יותר בני זוג, לא ממש הבנתי את המטרה בכך אך
בכל זאת הקשבתי. "לי היו חמישה חברים, ארבעה מהם השנה." "לי
שתיים עשרה חברות." "ממש מחליף כמו גרביים, אה?" "ומה אתך,
זיו, כמה חברות היו לך?" גם הפעם בקול שלה לא היה שמץ של צחוק
או רחמים. חשבתי כמה שניות והרגשתי איך הלחיים שלי נהיות
אדומות מרגע לרגע. "לי עוד לא הייתה חברה, גם עדיין לא
התאהבתי, אבל אני לא דואג, זה בטח יגיע כשבאמת יגיע הזמן."
גרירה של שולחנות נשמעה פתאום מבחוץ והפסיקה את השיחה שלנו,
שיחה שללא ספק לא תרמה לי הרבה במיוחד. החלטתי שהגיע הזמן
לעזוב. "אני חושב שאני אלך לשתות משהו", אמרתי לאחרים והלכתי
החוצה. בחצי אוזן שמעתי את דנה וברק צוחקים, רון אמר בצחוק
"הוא בטח הומו", והיחידה שלא צחקה הייתה יעל. היא אמרה להם שזה
לא מצחיק ושיעזבו אותי. זו הפעם הראשונה שהרגשתי שלמישהו אכפת
ממני, וזה היה נורא מוזר, כי אני בכל זאת לא דיברתי אתה אף
פעם.
"דיברת עם היועצת?" "מה יש לי לדבר אתה? עשיתי משהו רע או
משהו?" "אנחנו רק רוצים שהיא תכיר אותך ותדבר אתך קצת, אז
בבקשה תלך אליה, היא תיתן לך אישור לאחר לשיעור הבא". יצאתי
מהכיתה בהרגשה כאילו מינימום רצחתי מישהו ופניתי לכיוון החדר
של היועצת. הגעתי לשם והחדר היה נעול אז החלטתי לחכות לה.
התיישבתי על הרצפה וקראתי פלייר שהיה על הרצפה, או יותר נכון
חצי קראתי, לא התעמקתי ממש בכתוב. ראיתי את יעל הולכת לכיוון
הכיתה, היא בטח תצטרך לעבור דרך פה. מה שהיה נורא מוזר הוא
העובדה שהסתובבה לבדה בשונה מבדרך כלל, שהייתה מסתובבת עם כל
החברים שלה.
"היי! למה אתה לא בכיתה? חשבתי שאמרת שאתה רק יוצא לשתות..."
היא הסתכלה בשעון רגע ואז התיישבה לידי. "המורה רצתה שאפגש עם
היועצת." "למה? עשית משהו?" "היא טוענת שהיא רק רוצה שהיועצת
תכיר אותי, לא יודע, אולי זה באמת נכון... ומה את..." הצלצול
נשמע פתאום וקטע את דבריי, אנשים החלו לרוץ לכיתות שלהם. "את
לא צריכה ללכת לשיעור? את יודעת כמה ציפי שונאת שמאחרים
לשיעורים שלה..." "זה בסדר, היא גם ככה לא מי יודע מה אוהבת
אותי, אני חושבת שאני אשאר אתך קצת..." היא צחקה צחוק של
מבוכה. "תודה לך, אולי היועצת תגיע מהר ותוכלי להגיע בזמן...".
ישבנו לנו שנינו, אחד ליד השני, ודיברנו במשך כל השיעור. הבנתי
פתאום שזה דווקא לא כל כך נורא לדבר עם מישהו. זה היה קצת
מפחיד בהתחלה אבל התרגלתי מהר ואחרי רבע שעה כבר דיברתי
בחופשיות.
"ואז אימא שלי הכריחה אותי לקום ולשיר, ואני אף פעם לא שרתי
מול אף אחד, אבל זה היה החתונה של אחותי אז החלטתי שאולי הגיע
הזמן לנסות, זה היה ממש כיף. אתה מכיר את ההרגשה הזאת שאתה
רוצה לעשות משהו ומפחד? זה מה שקרה. אני כל החיים שלי הייתי
שרה לעצמי ואף פעם לא שרתי בקול רם או ממש שרתי מול קהל,
וכשעליתי לבמה, בתחילת השיר רעדתי קצת, ואז הסתכלתי לאחותי
בעיניים וראיתי כמה היא מתרגשת אז פשוט המשכתי ואחרי שסיימתי
התחבקנו כמעט רבע שעה והיא ממש בכתה." "וואו, אף פעם לא חשבתי
שאת גם ביישנית. בכיתה את נראית כל כך בטוחה בעצמך וכל כך
פתוחה שחשבתי שאין סיכוי שאת ביישנית. אני מכיר את ההרגשה
הזאת, למען האמת זה קורה לי ממש עכשיו", אמרתי. "מה הכוונה שלך
ממש עכשיו?" "את בטח שמת לב שאני כל הפסקה יושב לבד, זה בגלל
שאני מפחד לנסות לדבר לאנשים, אני מפחד להגיד משהו לא נכון
ושכולם יצחקו עליי." "זה יכול להסביר כמה דברים, אין לך מה
לפחד. נכון שיש אנשים שתמיד יחפשו לצחוק עליך על כל טעות שאתה
עושה, אבל אם תראה להם שאתה בטוח בעצמך ולא אכפת לך מה הם
אומרים אז הם יפסיקו לצחוק עליך. ורק שתדע שמה שאמרת בכיתה
מקודם על זה שעוד לא התאהבת אף פעם, זה היה ממש אמיץ, אנשים
אחרים היו מעדיפים לשקר מאשר להגיד את זה ואתה הסכמת לגלות את
זה לאנשים שאתה בקושי מכיר."
זה היה ממש משחרר לדבר ככה בחופשיות. בסופו של דבר היועצת לא
הגיעה ואני ויעל הלכנו למזכירות לבדוק למה. "זה היום החופשי
שלה", ענתה לנו המזכירה בסתמיות וחזרה לפשפש לה בדפים. אני
ויעל יצאנו מהמזכירות והלכנו לכיוון היציאה מבית הספר. "איפה
אתה גר? רק עכשיו הבנתי שאני באמת לא יודעת עליך כמעט כלום",
היא אמרה במבוכה. "אני גר ממש פה ממול, את רואה את הרחוב שם?
רחוב הדס, אז הבית שלי זה השלישי מימין. ואיפה את גרה?" "רחוב
תמר, בסוף שלו." "וואו, זה הרבה הליכה, את רוצה אולי שאני
אלווה אותך?" "אוי, זה יהיה ממש חמוד מצדך, תודה. אבל אתה לא
צריך לחזור הביתה?" "אני יכול להגיד שהיועצת עיכבה אותי וזה
אפילו לא ייחשב שקר." יעל צחקה והתחלנו ללכת לכיוון הבית שלה.
לאורך כל הדרך דיברנו. היא שאלה אותי שאלות ואני עניתי על כל
אחת ואחת מהן, זה הרגיש ממש כמו מבחן. מדי פעם היו כמה רגעים
של שתיקה שהיו מעט מביכים אבל הם נפסקו די מהר אחרי שהיא מצאה
עוד שאלה לשאול. כשהגענו לבית שלה היא עצרה והתיישבה על החומה
שהייתה בחצי גובה. התיישבתי לידה. "זיו, רציתי להגיד לך תודה,
באמת. אתה בקושי מכיר אותי והצלחת להעביר לי שעה שהייתה אמורה
להיות נוראה כשעה כיפית ומהנה ועוד אחרי זה ליווית אותי עד
הבית, זה ממש חמוד מצדך, אז נדבר, כן?" היא שאלה וצחקה צחוק
קטן. ואז קרה משהו לא צפוי, היא משכה לי ביד והרימה אותי ממצב
ישיבה, חיבקה אותי והוסיפה נשיקה על הלחי. הרגשתי איך אני
מסמיק ורק צחקתי צחוק נבוך. "אממ, אז ביי, אני מניחה." "כן,
אני חושב שביי זאת מילה שמתאימה. ביי, יעל."
חמש עשרה דקות לקח לי להבין שהמשכתי לשבת על החומה. ניסיתי
לגלגל את מה שקרה בראש שלי. כשהגעתי הביתה אימא שאלה למה
איחרתי, אמרתי לה שדיברתי עם היועצת והיא עזבה אותי בשקט.
נכנסתי לחדר ונשכבתי על המיטה, מחשבות זרמו לי בראש כמו מפלי
מים. פשוט ישבתי וחשבתי, ובפעם הראשונה שחשבתי על מישהי.
הדלקתי את הרדיו ושמתי דיסק, את הראשון שהיה בערימה הגדולה.
נשכבתי על הגב והקשבתי לשיר, שלושה שירים עברו בינתיים והתחיל
השיר הרביעי. שיר שקט ונחמד, זו הפעם הראשונה ששמעתי אותו ממש
בבירור ובאמת הבנתי את המילים. השיר היה פשוט מדהים, אף פעם לא
זכרתי שהוא כל כך יפה. אחרי שנגמר השיר נרדמתי, וחלמתי כמה
חלומות, בחלום הראשון הייתי בכלא ויעל באה לבקר אותי. בחלום
השני ישבתי בפינה וכולם צחקו עליי, כולם, חוץ ממנה. ובחלום
השלישי היא אמרה לי שהיא צריכה לדבר אתי על משהו, ואז החלום
נפסק. אימא דפקה בדלת וביקשה שאני אנמיך את המוזיקה. הנמכתי את
המוזיקה וישבתי, ואז הבנתי פתאום משהו. כמו שאמרתי היום בכיתה
"זה בטח יגיע כשבאמת יגיע הזמן..." ואולי, אולי עכשיו זה הזמן?
אולי באמת זה קרה? כן, אני חושב שזה קרה. אבל אסור לי לספר לה,
מה אם היא לא מרגישה כמוני? ו... מה אם היא כן...
"טימון הרבה יותר מגניב מפומבה!" "מה פתאום, פומבה ממש מצחיק."
שוב מצאתי את עצמי יושב עם אותה חבורה בהפסקה. "לדעתי שניהם
טובים באותה מידה, כי יש להם אופי קצת שונה אבל שניהם ממש
מצחיקים", אמרתי. הם היו מופתעים מהעובדה שהשתתפתי בשיחה
והייתה שתיקה קצרה ומביכה. "אני מסכימה אתו, כל אחד מהם מצחיק
בדרך שלו", יעל אמרה בקול מצטדק. הם המשיכו לדבר ולדבר ואני
ישבתי והצטרפתי מדי פעם עם דעתי, ושמתי לב שהם הפסיקו לקטול
אותה וזה נורא שימח אותי. "תגיד, זיו, אני יכולה לשים עליך
ראש, הישיבה הזאת גמרה לי את הגב..." יעל אמרה בקול חלש. "אממ,
כן, אני חושב שכן". היא שמה לי את הראש על הברכיים ועצמה את
העיניים. שמתי לה יד על הראש והתחלתי ללטף אותה בשער בעדינות.
היא פתחה את העיניים והסתכלה ישר לתוך העיניים שלי. לשנייה אחת
הייתי משותק ואז הסמקתי במבוכה והזזתי את היד מהראש שלה. "למה
הפסקת? לא אמרתי שזה הפריע לי... זה דווקא היה נעים". הנחתי את
היד שוב על ראשה והמשכתי ללטף אותה בעדינות כשמדי פעם היא
פותחת את עיניה ומבטינו נפגשים. לשם שינוי הרגשתי ביטחון, שסוף
סוף אני לא מפריע למישהו ויש מישהו שבאמת נהנה מחברתי. הצלצול
נשמע כאילו מרחוק ויעל פקחה את עיניה, היא התיישבה ושמה לי ראש
על הכתף. "אני חושבת שאם לא היה מבחן בעוד שבוע לא הייתי מגיעה
גם לשיעור הזה של ציפי. עוד שעה של ישיבה בחוץ הייתה יכולה
להיות הרבה יותר מהנה." "אבל יש מבחן, ולכן אין לנו ברירה אלא
לסבול את היצור." "יצור אפל ורשע!" יעל צחקה וקמה. היא נתנה לי
נשיקה על המצח והלכה לשבת במקום שלה... קמתי גם אני והתיישבתי
במקום שלי ליד גל. "מה יש בינך לבין יעל? וממתי אתה בכלל מדבר
אתה?" גל שאל אותי בקול מלגלג. "אין בינינו כלום, מה חשבת
שיש?" "לא יודע, היא נראית לי דלוקה עליך. היא גם שאלה אותי
אתמול אם אתה בא למסיבה אצלי ועניתי לה שאתה לא בקטע של
מסיבות." "היא שאלה עליי? וממה אתה חושב שהיא דלוקה עליי?
ובדיוק אתמול חשבתי להגיד לך שאולי אני אבוא, אז כמו שאמרתי,
אולי אני אבוא." "הו, מצוין, ואל תתבייש יותר מדי, אני בכל זאת
חושב שיש לה משהו אליך." "אני לא חושב..." המשך השיחה שלנו
נקטע בגלל שציפי נכנסה והשתיקה את כולם.
"יומיים! יש עוד יומיים עד למסיבה ועדיין לא החלטתי מה ללבוש!"
יעל הייתה ממש לחוצה. "אל תדאגי, אני בטוח שמה שלא תבחרי יראה
עלייך מצוין", אמרתי לה בשיא הרצינות. היא צחקקה והמשיכה להעיף
בגדים מהארון. זאת הפעם הראשונה שהייתי אצלה בחדר, או בכלל
אצלה בבית. החדר שלה היה נורא מסודר (עד החלק שהיא התחילה
להעיף את הבגדים). על המיטה שכב לו דובי קטן עם מין דיסקית על
הצוואר. על הדיסקית היה כתוב "מאבא באהבה". יעל כנראה ראתה
שהסתכלתי על הדובי כי היא אמרה "זאת המזכרת היחידה שנשארה לי
ממנו, הוא נפטר כשהייתי בת חמש ומאז אני שומרת אותו וישנה אתו
כל לילה." "אהה... אני מצטער", אמרתי בעצב. יעל הפסיקה בשנייה
לחפש בגד ונפלה עליי בחיבוק. חיבקתי אותה והיא בכתה לי על
הכתף. "אתה בין האנשים היחידים שאני הצלחתי לדבר אתו על זה
אחרי כל כך קצת זמן, תודה לך, באמת", היא קמה וניגבה את הדמעות
בידה. "איך זאת? היא נראית לך יפה?" "אני חושב שכן, כחול כהה
נורא מתאים לך לעיניים." יעל צחקה, העיניים שלה עדיין טיפה
נצצו. אימא של יעל נכנסה לחדר. "אני מכינה ארוחת ערב, אתה
תישאר אתנו לארוחת ערב?" "אני חושב שלא, נראה לי שאני אלך
עכשיו." "בסדר, יעל, בעוד רבע שעה הארוחה מוכנה אז תבואי."
אימא שלה יצאה מהחדר ושוב נשארנו רק שנינו. "אני חושב שאני אלך
עכשיו, נתראה בבית ספר או במסיבה כבר... אממ... יעל, תזכירי לי
במסיבה שאני צריך להגיד לך משהו, בסדר?" אמרתי במבוכה והלחיים
שלי שוב נהיו אדומות. "מה אתה רוצה להגיד לי?" מבט חשדן עלה על
הפנים שלה. "הוו, זה לא כזה חשוב... סתם תזכירי לי להגיד לך,
בסדר?" "אין בעיה..." פניתי לכיוון הדלת ויעל באה אתי. היא
ליוותה אותי עד השער של הכניסה, חיבקתי אותה והלכתי לי לדרכי.
כל היומיים עד למסיבה לא הפסקתי לחשוב עליה, איך להגיד לה, מתי
להגיד למה ובכלל אם להגיד לה. בסוף החלטתי שאני אגיד לה במסיבה
כשאני אראה שזה הזמן המתאים, אין לי מה לפחד, הדבר הכי נורא זה
שהיא לא מרגישה כמוני ואולי אפילו נישאר ידידים. ביומיים הבאים
העדפתי להיות פחות בחברת יעל, שיהיה לי זמן לחשוב קצת. מדי פעם
הייתי מצטרף לחבורה שלה ויושב אתם קצת, משתתף בשיחות ושואל
שאלות. לפי האווירה הכללית היה אפשר לחשוב כאילו לא מדובר בכלל
במסיבה, אלא מינימום באיזה טקס פרסי האופנה. גל בא אליי בהפסקה
לשאול אם אני בטוח בא, אמרתי לו שכן ושאלתי אם אני צריך להביא
משהו. הוא אמר שהוא יודע שאני מבין במוזיקה אז אם אני רוצה אני
יכול להביא כמה דיסקים טובים. הסכמתי מיד וישבנו אני וגל,
עשינו רשימה של דיסקים ושל שירים שהוא חושב שיהיה טוב אם אני
אביא. גם אני הצעתי כמה דיסקים וגל הסכים. כשחזרתי הביתה אחרי
בית-ספר ביום של המסיבה הלכתי דבר ראשון לחדר לחפש את הדיסקים,
ארגנתי הכול בשקית והלכתי להתקלח. כשיצאתי מהמקלחת אימא אמרה
לי שהיה לי טלפון, היא אמרה שזאת הייתה יעל. התלבשתי מהר, שמתי
נעליים והתקשרתי אליה חזרה. "הלו, אממ יעל... חיפשת אותי
קודם?" "כן, הבית של גל זה בצד השני והרחוב שלך זה ממש בדרך,
אתה רוצה אולי לחכות לי מחוץ לבית ונלך ביחד?" "אממ, אני חושב
שכן, אני כבר מוכן אז אני יכול אפילו ללכת קצת לכיוון שלך."
"מעולה... אז תצא בעוד חמש דקות. ביי, נתראה בעוד עשר דקות."
היא ניתקה.
"לא היית צריך לבוא עד פה, תראה את עצמך, אתה כולך מזיע", אמרה
יעל וניגבה לי את המצח במטלית לחה. "זה בסדר, גם ככה אימא שלי
שיגעה לי את השכל אז כבר רציתי לצאת." התחלנו ללכת לכיוון הבית
של גל. המרחק היה עוד רחוק אז היה לנו זמן לדבר, אולי עכשיו
הרגע המתאים? ... לא, זה לא טוב, זה יכול להרוס לה את כל מצב
הרוח והיא לא תיהנה במסיבה. אני אספר לה אחר כך... המשכנו קצת
ללכת ופתאום שמתי לב שאנחנו מחזיקים ידיים, זה היה ממש מוזר...
אני לא זוכר שלקחתי לה את היד, יכול להיות שהיא החזיקה לי ביד?
הלב שלי פעם מהר יחסית, אבל אחרי דקה הוא כבר חזר למצב נורמלי.
הגענו לבית של גל והידיים שלנו ניתקו. היא הלכה לחברות שלה
ואני הלכתי לעזור לגל לסדר את הבית ואת המוזיקה. הרמנו כמה
שולחנות ושמנו אותם באמצע הדשא, שמנו פופים על הרצפה במעגל כדי
שיהיה אפשר לשבת. גל ביקש מכמה בנות להתחיל לסדר את השולחן עם
הכיבוד ואני והוא הלכנו להביא את המערכת והרמקולים מהחדר שלו.
"ההורים שלך בכלל יודעים שאתה מארגן מסיבה?" שאלתי את גל תוך
כדי ניתוק הכבלים מהחשמל. "הם טסו לחו"ל, אמרתי להם שאולי יום
אחד אני אזמין כמה חברים והם אמרו שזה בסדר." "אם תרצה אני
מוכן להישאר אחר כך לעזור לך לסדר את הבית." ירדנו עם המערכת
והרמקולים למטה ושמנו אותם על שולחן. הוצאתי דיסקים מהשקית
ושמתי על השולחן של המערכת, שמתי את הדיסק הראשון והלכתי לשבת
על הפופים עם כולם.
"מה אתם חושבים על המוזיקה? נכון מצוינת? זיו, שוב שיחקת
אותה", גל אמר בהתלהבות. "וואו, זיו, לא ידעתי שאתה מבין
במוזיקה, ממש מפתיע, אתה תמיד נראית לי כמו מישהו שרק יושב
בבית מול המחשב ולא עושה כלום." "נכון, אתה באמת תמיד סגור
כזה, אני חושב שאתה צריך להצטרף יותר למסיבות וכשאנחנו הולכים
לסרטים וכל מיני." פתאום הרגשתי קצת יותר ביטחון, סוף סוף
הצלחתי לשבת בקבוצה כלשהי ולהרגיש שייך. "אם תרצו אחר כך יהיה
אפשר לחבר את המקרן של אבא שלי ולשים מילים של שירים, וזיו
ישמיע לנו אותם ונוכל לעשות כמו קריוקי." "יאא! זה יהיה
מצוין!" יעל ממש התלהבה מהרעיון אז אמרתי בסדר והלכתי להביא את
הדיסקים כדי שיבחרו מה לשיר. "גל, כדאי שתביא את המיקרופון
ההוא שקניתי לך בשנה שעברה, הוא ממש מקצועי ונוכל לשיר ושגם
ישמעו אותנו", אמרתי לגל והוא רץ לחדר להביא. שמתי את הפתקים
עם שמות השירים ומי שרוצה לשיר אותם בתוך שקית והצעתי שבכל פעם
נעשה הגרלה מי ישיר. הרעיון התקבל ברוב קולות והלכתי לשים את
השיר הראשון. רון עלה לשיר, הוא בעיקר עשה שטויות. אחריו עלתה
דנה, היא שרה די יפה אבל הקול שלה היה נורא רגיל כזה ולא
מיוחד. הגיע תורה של יעל לשיר. היא קצת רעדה אז באתי אליה
ולחשתי לה באוזן "אין לך מה לדאוג, אלה חברים שלך, אם תאמיני
בעצמך הם לא יצחקו עלייך, בהצלחה." הפעלתי את השיר שהיא בחרה,
אותו שיר אטי ששמעתי בחדר לפני שלושה ימים תמימים. זה היה פשוט
מדהים, במשך כל השיר כולנו ישבנו בפה פעור. אני לא חושב ששמעתי
פעם מישהי ששרה כל כך יפה. כשהיא סיימה לשיר כולם מחאו כפיים
כל כך סוערות שאפילו את המוזיקה כבר לא שמעו. יעל ממש התרגשה,
היא נפלה על הפופים והתחילה לבכות. "וואו, יעל, זה היה ממש
מדהים." "כן, אתה צודק, את שרה מהמם." "בלי שום ספק, את צריכה
למצוא מישהו שיכין לך שירים ותוציאי דיסק." כל הזמן הזה אני
שתקתי עד שיעל פנתה אליי. "למה אתה לא מדבר? מה אתה חושב, איך
שרתי?" "אני לא מדבר כי אני עדיין בהלם, אני לא חושב ששמעתי
מישהי ששרה כל כך יפה, וכמו שגל אמר אני עוד מבין במוזיקה."
יעל שוב התחילה לבכות. "זה הדבר הכי נחמד שאמרו לי בחיים." היא
נישקה אותי על הלחי וחיבקתי אותה.
"נו..." "נו מה?" "אתה לא אמרת שאתה רוצה להגיד לי משהו?" יעל
התיישבה לידי בפינה, ושוב היינו רק שנינו לבד. חשבתי איך להגיד
את זה, אולי חשבתי יותר מדי כי ראיתי שיעל הסתכלה עליי
בסקרנות. "אין לך מה להתבייש, אתה יודע שלמרות שאנחנו מכירים
ממש קצת זמן, אתה יכול להגיד לי הכול." "טוב, אז... אממ...
יעל... אני חושב ש..." השיחה הסתיימה כשגל בא לקרוא לנו, הם
התחילו משחק של אמת או חובה. "אז תספר לי אחר כך, טוב? אני
הולכת לשחק. אם אתה רוצה, בוא תשתתף אתנו", היא אמרה בחיוך.
הצטרפתי אליהם אבל לא השתתפתי, ישבתי בצד והסתכלתי על המשחק.
יעל קיבלה משימה לנשק את מי שהבקבוק יבחר. הלב שלי צנח, בפעם
הראשונה באמת רציתי להשתתף במשחק, רציתי שהבקבוק יבחר בי, אבל
הבנתי שזה לא משנה, זה רק נשיקה בשבילה וזה לא באמת מסמל משהו,
יכול להיות שהיא בכלל לא מרגישה אליי כלום... כן... כנראה ככה
זה. הבקבוק בחר ברון, יעל עצמה את העיניים ונתנה לרון נשיקה.
הרגשה של תסכול התחילה להתפשט לי בבטן, חשבתי שאני צריך ללכת.
אך לא היו לי הכוחות לקום. המשכתי לשבת שם קפוא ולהסתכל במשחק.
עכשיו גל קיבל משימה, לנשק את הילדה שהוא חושב שהכי יפה במעגל.
הייתי בטוח שהוא ילך לדנה, כי הוא אמר לי פעם שהוא קצת דלוק
עליה, אבל לא. הוא בחר ביעל. יעל הייתה אפילו קצת מופתעת. היא
עצמה את העיניים והם התנשקו. זה היה כבר הסוף, לא יכולתי
להסתכל יותר. הלכתי משם, וישבתי בפינה בתוך הבית של גל, המקום
היחיד שלא משקיף על המשחק. ישבתי שם כמעט חצי שעה בלי לעשות
כלום, רק לבהות.
"סוף סוף המשחק הזה נגמר", שמעתי את יעל פתאום, כאילו ממרחקים.
"חבל שלא השתתפת, היה דווקא נחמד. למה באמת הלכת? קרה משהו?"
היא שאלה והתיישבה לידי. "אממ, לא... סתם הרגשתי קצת סחרחורת
אז רציתי לשבת במקום נוח יותר." "אז מה רצית להגיד לי קודם?"
לא חשבתי שהיא תזכור, אבל היא בכל זאת זכרה, לא הייתה לי ברירה
אלא לשקר. אחרי מה שראיתי אני חושב שיהיה רע אם אני אספר לה.
"זה כלום, לא חשוב..." "בטוח?" לפתע חשבתי על משהו. "בעצם, זה
לא ממש כלום. אני פשוט רציתי לכתוב לך שיר... לא הרבה יודעים,
בעצם, חוץ מגל אף אחד לא יודע אבל אני כותב שירים, ואחרי
ששמעתי אותך שרה אני כבר בטוח שאת תהיי מי שאני רוצה שישיר את
השיר שלי." "וואו, זה ממש נחמד! אני ממש אשמח לשיר, אבל... אין
מי שינגן לי." "זה בסדר, אני יודע לנגן בגיטרה אז אני אוכל
להלחין לך אותו." "וואו, תודה! אתה באמת ממש מוכשר, אף פעם לא
ידעתי לא על זה שאתה מנגן ולא על זה שאתה כותב." "כן, באמת
טרחתי להסתיר את זה די טוב." פתאום היא שינתה קצת את טון
הדיבור שלה. "תגיד, אתה בטוח שאתה בסדר? אתה בטוח שלא רצית
להגיד לי עוד משהו?" "אני בטוח, נראה לי שאני אלך עכשיו..."
"חכה שנייה, אני אבוא אתך." יעל באה לחפש את התיק שלה אך עצרתי
אותה. "זה בסדר, יעל, כדאי שתישארי אתם, חבל שתפספסי את המשך
המסיבה, והבית שלי ממש קרוב אז זה לא כזה בעיה." "אוקיי, אז
נתראה מחר?" הנהנתי בראשי ויצאתי מהבית, אפילו בלי לתת לה
חיבוק. את הדרך הקצרה הבית עשיתי בריצה, הדיסקים עשו הרבה רעש
בתוך השקית והשקית איימה להיקרע. כשהגעתי הביתה נכנסתי מהר
לחדר ושמתי מוזיקה. שיר עצוב התנגן עכשיו, דמעה ירדה לי מהעין.
עצמתי את עיניי ונרדמתי.
עדיין חשבתי עליה מדי פעם, אבל בראש שלי כבר התחלתי להשלים עם
העובדה שכנראה אני לא מספיק טוב בשבילה. אני יודע שזה קצת
טיפשי להרגיש ככה בגלל משחק אמת או חובה קטן, אבל איך שהיא
עצמה עיניים ורעדה קצת לפני שתי הנשיקות גרם לי להבין שאני לא
מתאים לזה. אני עוד לא התאהבתי אף פעם, עוד לא התנשקתי את
הנשיקה הראשונה, והיא, בשבילה נשיקה זה סתם עוד משהו, עוד משחק
קטן וטיפשי. מדי פעם הייתי מסתכל עליה בשיעורים, וכשהיא הסתכלה
הייתי מעמיד פנים שאני מסתכל לכיוון אחר. גל אמר שאין לי מה
להיות עצוב, ושכמו שאמרתי כשיגיע הזמן הוא יגיע, ואז אני אמצא
לי את המישהי בשבילי, מישהי שאני אוכל לאהוב אותה והיא אותי.
יעל ניסתה לדבר אתי כמה פעמים, מדי כמה הפסקות היא הייתה
מתקרבת כדי לדבר אתי ואני כל הזמן אמרתי שאני עסוק או שאני
צריך ללכת לדבר עם מישהו. זה לא היה ממש אמין אבל זה כל מה
שחשבתי עליו באותו הזמן. אימא שלי גם סיפרה לי שיעל התקשרה כמה
פעמים. פעם אפילו עניתי כשהיא התקשרה, אבל לא הוצאתי קול, היא
כנראה זיהתה שזה אני מאחורי הקו וממש התחננה שאני אענה, אבל לא
יכולתי. פשוט ניתקתי את הקו. יום אחר כך בכיתה היא נראתה לי
קצת עצובה, אבל חשבתי לעצמי שאין סיכוי שזה בגללי, הרי היא לא
מרגישה כמוני ואין לה ממש סיבה להיות עצובה.
"פתחו את הספרים בעמוד 69 וקראו עד עמוד 73, יש לכם רבע שעה
לקרוא." התחלתי לקרוא את הפסקאות על וויליאם שייקספיר: "במחזה
רומיאו ויוליה, לקראת סוף המחזה מוצא רומיאו את אהובתו שוכבת,
הקהל מודע לכך שהסם שלקחה הוא רק סם הרדמה, אך רומיאו חושב
שהיא מתה. מרוב אהבה לאהובתו הוא לוקח בקבוק רעל ושותה אותו
בלגימה אחת. לאחר שהשפעת הסם פגה קמה יוליה ורואה את אהובה
שוכב ומת. היא מבינה שאין עוד טעם לחייה ושותה את שארית הרעל
מהבקבוק. שניהם שוכבים מתים יחדיו, כי בחייהם אהבו וגם המוות
לא הפריד ביניהם." המילים האלו נקלטו לי חזק בראש ובמשך השיעור
לא המשכתי לקרוא, רק חשבתי על זה. רומיאו חשב שיוליה מתה,
ובגלל שכל כך אהב אותה הוא לא יכל להמשיך יותר לחיות. אולי אני
בעצם רק חושב שיעל לא תרצה אותי, אולי היא מרגישה כמוני, אולי
אין לי בכלל סיבה לכעוס עליה. אבל אני עדיין לא יכול להיות
בטוח. אני חושב שבאמת עדיף להשאיר את המצב כמו שהוא, היא עם
עצמה ואני עם עצמי. דנה העבירה לי מכתב, מכתב מיעל. יכולתי
לנחש את זה לפי הכתב שלה. היה כתוב שם: "לזיו... למה אתה ממשיך
להתעלם ממני? מאז המסיבה אתה לא מדבר אתי כמעט וזה נראה כאילו
אתה רק מתחמק. אני מקווה שלפחות תענה לי על זה בקרוב. אני לא
יודעת אם פגעתי בך כי לא הצלחתי להבין מה עשיתי, אבל אם פגעתי
אני רוצה להתנצל, מעולם לא רציתי לפגוע בך. מתגעגעת, יעל.
"נ.ב. אני יודע שאתה ענית לי באותו יום בטלפון. אני לא מבינה
למה ניתקת."
חשבתי כמה שניות ואז כתבתי לה בצד השני תשובה: "אני מצטער, אבל
אני חושב שכדאי שנתרחק כרגע, זה עדיף לשנינו. אולי יום אחד אני
אסביר לך. זיו."
צלצול הפעמון סיים את השיעור ואני רצתי ליועצת, או יותר נכון
לכיוון היועצת, ידעתי שזה היום החופשי שלה. התיישבתי בכניסה
לחדר שלה ושמעתי מוזיקה בדיסקמן. "אפשר לשבת?" פתחתי את עיניי
וראיתי את יעל עומדת מולי. "את יכולה." העברתי שיר לשיר הכי
רועש והגברתי את הווליום. הפניתי את הראש שלי בכיוון השני, כדי
שהמבטים שלי ושלה לא ייפגשו. היא התחילה לדבר, שמעתי כל מילה
אבל העמדתי פנים שאני עדיין עסוק במוזיקה. "אתה יודע, זיו, אני
חשבתי שדווקא אתה לא תוכל לפגוע בי. יכולתי לדבר אתך ממש
בחופשיות, מה שלא הצלחתי לפעמים עם החברות הכי טובות שלי. אתה
באמת היית בן אדם מקסים והקשבת לכל מה שאמרתי. אני ממש לא
מבינה למה החלטת שאנחנו צריכים להתרחק. רק שתדע שיוצא לי נורא
לחשוב עליך לאחרונה. אני מנסה לחשוב מה עשיתי רע אבל ממש לא
מוצאת. אני חושב שאם אתה רוצה שנתרחק, או שבכלל לא נדבר, לפחות
מגיע לי הסבר הגיוני, שלא תנפנף אותי סתם ככה, בלי שום הסבר,
כאילו אני איזו נעל ישנה שרק קטנה מדי אז זורקים אותה לזבל.
אני מקווה שתגיע למסקנה שאתה צריך קצת להתבגר ותגיד לי מה קרה.
אתה לא צריך לעשות כאילו אתה שומע מוזיקה כי אני יודעת שאתה
מקשיב לי. מהזמן הקצר שאני מכירה אותך הצלחתי ללמוד כמה דברים.
אני מקווה שבקרוב תוכל לשנות את ההתנהגות שלך ולדבר אתי.
ועכשיו אלך לשיעור, כי כמו שאתה אמרת לי פעם אני יודעת כמה
ציפי שונאת שמאחרים." היא קמה והלכה והשאירה אותי לבד. ניסיתי
לעכל את כל מה שהיא אמרה עכשיו אבל זה פשוט היה קשה, אולי זה
באמת קצת ילדותי מה שאני עושה לה? מפסיק לדבר אתה בגלל משחק
קטן וטיפשי, למרות שהסיבה האמיתית היא לא באמת המשחק. היא
צודקת, אני באמת פחדן. כדאי שאני אתחיל להתמודד עם הבעיות שלי
ואתנצל בפניה, אבל אני חושב שכדאי שאני אכנס לכיתה בינתיים.
"קראת את החומר למבחן?" גל שאל אותי תוך שהוא מנסה לקרוא את כל
הספר בחמש דקות, או שהוא סתם חושב שאם הוא יעביר דפים ויקרא
פסקאות לא קשורות לכלום הוא יהיה מוכן למבחן. "האמת שלא, לא
למדתי אפילו פעם אחת, אני לא מצליח להתרכז בכלל." "שוב יעל? לא
סיימת כבר את הסיפור הזה? אמרת שאתה כבר לא מדבר אתה אז מה
הבעיה?" "מה? מי אמר שזה יעל בכלל? זה סתם..." אפילו אני לא
האמנתי לעצמי. "אתה יודע, כששאלתי אותה אם היא ראתה אותך היא
אמרה שלא וכשהיא הסתובבה אני חושב שראיתי שהיא בוכה, נראה לי
שהיא מתגעגעת אליך. אתה לא חושב שכדאי שתדבר אתה?" "באמת?
אוף... איך זה הסתבך ככה. אני חושב שאני באמת צריך לדבר אתה,
להסביר לה הכול." "אתה יכול לעשות את זה מחר אצלי, שוב יש לי
בית ריק אבל הפעם זה לא מסיבה, אל תדאג, סתם יושבים ומדברים,
תוכל לדבר אתה בחדר שלי או משהו כזה." "תודה גל, באמת... נראה
לי שאני באמת אעשה את זה. ועד אז בהצלחה לנו במבחן, הנה ציפי
נכנסת עם מבט הנשר שלה. זו הפעם הראשונה שאני אקבל נכשל, אני
חושב שאני אגש לשיפור ציון אחר כך". צדקתי, אני בהחלט אצטרך
שיפור ציון, אני אפילו לא ידעתי על מה מדובר. כל מיני שאלות
מסובכות שלא הבנתי מה רוצים ממני. ישבתי וניסיתי לבדוק איך אני
עונה עליהן אבל לא מצאתי דרך, להעתיק אני לא אעתיק כי אני ממש
לא כזה ולהבין אני יכול רק לנסות. אבל זה היה לשווא, לא היה לי
סיכוי להצליח בזה. כתבתי את השם ואת הכיתה והנחתי בפינה של
השולחן. הסתכלתי על השולחן של יעל, היא הייתה על סף בכי, היא
כל הזמן כתבה ומחקה וכתבה ומחקה במהירות כל כך גבוהה שלא הבנתי
איך הדף עוד לא נקרע. בסוף היא נשברה ופשוט שמה ראש על השולחן
ונרדמה.
"רציתי רק שתדע שעל כל בעיה שהיא אתה יכול לפנות אליי כמו כל
תלמיד כמובן." השיחה עם היועצת הייתה מייגעת, פשוט רציתי
שתשתוק כבר ותיתן לי ללכת. "תגידי, את הזמנת את כל התלמידים
לשיחה או רק מספר קטן?" "אני הזמנתי רק מספר קטן." "אז למה אני
חלק מהמספר הזה? אני עשיתי משהו? ההורים שלי אולי רצו שאני
אפגוש אותך?" "האמת שכן, ההורים שלך ביקשו שניפגש, הם אמרו
שאתה מרבה להתבודד בחדר ושהם לא מצליחים לדבר אתך וזה מעציב
אותם, הם רוצים לדעת אם קרה משהו אבל אתה אף פעם לא משתף
אותם." ידעתי שזה ככה, זה פשוט היה לי ברור. ההורים האלה, אי
אפשר קצת פרטיות? אז אני לא משתף, מה קרה? נחרב העולם? גם
אחותי לא שיתפה אותם כשהיא הייתה בגילי. "איך הלך לך בתנ"ך?"
היא שאלה כאילו כדי להחליף נושא. "גרוע." "למה גרוע? קרה
משהו?" "כן, אבל זה לא חשוב, אני דיברתי עם המורה והיא תיתן לי
לעשות שיפור ציון." "יופי! אז זיו, שתדע שאתה יכול לדבר אתי,
כן? ועכשיו תחזור לשיעור, וקח אישור על זה שאיחרת." "תודה."
לקחתי את האישור והלכתי לכיוון הכיתה. ראיתי את יעל וחברה שלה
יושבות בצד ומדברות. ברגע שעברתי שם יעל שוב התחילה לבכות.
רצתי מהר לכיתה כדי שלא תבכה יותר מדי, לא היה נעים לי ממנה.
היא ממש לא אשמה. היום כשאני אלך לגל אני אדבר אתה.
נכנסתי לכיתה והתיישבתי ליד גל. סיפרתי לו מה ראיתי וגם הוא
אמר שאני פשוט חייב לדבר אתה. הוא גם הסביר לי שהיא אמרה לו
שאני ממש חשוב לה ושקשה לה שאני ככה רע אליה. הרגשתי ממש ממש
לא טוב, כאילו אני הורס דברים בלי סיבה. הצלצול נשמע ורצתי מהר
לכיוון הבית שלי, לארגן את התיק לאחר כך ולסיים את השיר
שהתחלתי.
שכבתי על הגב וניסיתי לחשוב איך אפשר לסיים את השיר, אבל המוח
שלי היה טרוד מדי במחשבות. אחרי כמעט שעה של אי מעש קפץ לי
רעיון בראש, אני פשוט אכתוב מתוך הרגשות שלי. התחלתי לכתוב את
הבית האחרון וערכתי שינויים קטנים לפזמון האחרון, שהסיום של
השיר יהיה טוב. השיר מוכן, עכשיו רק צריך לחן, לחן שיהיה מספיק
מרגש אך גם יהיה מתאים לקול של יעל. עצמתי את העיניים וחשבתי
על יעל שרה את השיר, ואז הלחן פשוט קפץ לי לראש בשנייה, כאילו
אני כבר עובד עליו כמה שעות טובות. התחלתי לנגן והכול היה פשוט
מושלם... הכנסתי את המחברת עם השיר לתיק והתחלתי להתארגן.
בהתחלה חשבתי ללכת ליעל ושנלך ביחד, אבל הבנתי שעדיף שזה לא
יהיה ככה כי אולי לא נצליח לדבר אז חיכיתי עד לתשע ועשרה כדי
לצאת ושכולם כבר יהיו שם. הגעתי לבית של גל והדלת הייתה פתוחה,
חשבתי שגם ככה הם כולם בבית אז אין סיבה לדפוק. אמרתי שלום
לאימא של גל ועליתי למעלה לכיוון החדר שלו. גם הפעם הדלת הייתה
פתוחה והתחלתי לשמוע קולות של דיבור. פתאום שמעתי את השם שלי,
אז העדפתי לעמוד בחוץ ולהאזין קצת, לראות על מה הם מדברים.
"כן, כן, אני נשבע לך..." התחיל רון, "זיו בטוח מאוהב בך, אין
סיכוי שלא." ראיתי את המבט המתלהב על הפנים שלו. "כן, הוא באמת
סיפר לי, אמרתי שאני לא אגלה אבל הוא לא פה אז מה זה משנה",
המשיך אותו גל. הבטן שלי עשתה סלטה, לא יכולתי יותר. רציתי
פשוט להיכנס ולשבור לרון את האף המעצבן שלו, ולגל את משקפי
השמש שהוא כל הזמן הולך אתם. שישתקו קצת... הם רק הורסים
הכול... בלי ששמתי לב היד שלי דחפה את הדלת והייתי חשוף בפני
כולם. המבט על הפנים של רון הבהיר הכול, הם הבינו שצוטטתי להם
והוא היה בהלם. "כמה זמן אתה כבר עומד שם?" שאל גל. הסתכלתי על
גל בערבוב של כעס ותסכול, טרקתי את הדלת ופשוט רצתי בכל
המהירות שיכולתי. בדרך הביתה נפלתי על הברך והתחיל לרדת לי דם,
אז את שאר הדרך עשיתי בצליעה. הגעתי הביתה, שמתי תחבושת על
הרגל ונכנסתי לחדר. זרקתי את התיק כל כך חזק שהוא שבר את הפסל
של הדרקון שגל קנה לי ליומולדת אבל כבר לא היה אכפת לי. הדלקתי
את הרדיו, שמתי את הדיסק הכי רועש שלי והפעלתי את המוזיקה על
הווליום הכי גבוה. עמדתי לרגע קפוא בלי לשים לב למה שסביבי ואז
צנחתי על המיטה עם הפנים, צניחה שהעדפתי לא לקום ממנה.
"תפסיקי כבר! אמרתי לך להפסיק לדפוק על הדלת! מה לא מובן, אני
עצבני ואני לא הולך להנמיך את המוזיקה אז לכי מכאן", צעקתי כל
כך חזק שזה ממש קרע לי את הגרון. "זיו, זאת אני... יעל." קפאתי
במקום, מה היא עושה פה? "אהה..." אמרתי חלושות, כיביתי את
המוזיקה ופתחתי את הדלת. לא יכולתי להסתכל לה בפנים אז השפלתי
מבט. ישבנו שנינו כמעט חצי שעה בלי לדבר עד שהחלטתי שעדיף שאני
אתחיל. "אני מצטער... לא הייתי צריך להיות כזה", אמרתי ממש
כאילו דיברתי אל הקיר, לא הצלחתי להסתכל עליה. "ואני גם מצטער
שהיית צריכה לשמוע את מה שרון וגל אמרו היום, לא הייתי צריך
לספר להם. אל תדאגי, אני לא מצפה ממך לכלום, אני יודע שאין שום
סיכוי שיהיה בינינו כלום, בכל זאת מה לי ולך? אה? זה סתם
שהתאהבתי בך קצת בגלל שאת הבת היחידה שהתייחסת אליי וכל זה,
תודה על כל הזמן הזה שנתת לי..." שמעתי אותה בוכה חלש אז
שתקתי. "אתה טיפש, אתה יודע?" היא אמרה בצחוק קטן וניגבה את
הדמעות. "מה הכוונה?" באתי להמשיך לשאול משהו אבל היא הרימה לי
את הראש ובפעם הראשונה מזה כמעט שבוע הסתכלתי לה בעיניים. הן
לא היו עצובות בכלל, זה היה יותר בכי של אושר, לא הצלחתי להבין
למה. כמה שניות עוד הבטנו אחד בשני בעיניים ואז קרה הדבר הכי
לא צפוי. "הכוונה שלי היא..." היא עצמה את עיניה ונישקה אותי,
לא על הלחי, נשיקה בפה. הדמעות עדיין זלגו מעיניה. "מה זה
היה?" שאלתי, לא מבין. "זה נקרא נשיקה, טיפשון", היא נישקה
אותי שוב אבל נשיקה ארוכה יותר. זה רגע שהעדפתי שלא ייגמר
לעולם. כשהשפתיים שלה ניתקו משלי אמרתי במבוכה "את יודעת, זאת
הנשיקה הראשונה שלי." "אני יודעת, זאת הנשיקה הראשונה שלי שבאה
מתוך אהבה ולא בתוך משחק." היא שוב בכתה מאושר, חיבקתי אותה
ונשקתי לה על הראש. "אתה יודע, אני חשבתי תמיד שאתה לא תאהב
אותי, ובסוף הסתבר שגם אתה חשבת אותו דבר." הרגשתי מבוכה והיא
ראתה שגם אני הזלתי דמעה. היא צחקה, ניגבה לי את הדמעה ונישקה
אותי. אני חושב שישבנו שם מחובקים כמעט שעה. חיוך טיפשי עלה לי
על הפנים וראיתי שגם יעל חייכה וזה עשה לי טוב. היה לה מין
ניצוץ בעיניים, ולא מדמעות. אחרי שתיקה רבה שאמרה הרבה יותר
מהזמן שדיברנו אמרתי לה "אממ, את יודעת... אני סיימתי את השיר
שלך... את רוצה אולי לראות?" "וואו, תודה, לא חשבתי שהתכוונת
ברצינות." הבאתי לה את המחברת והיא התחילה לקרוא. הסתכלתי עליה
והבנתי עכשיו עד כמה אני אוהב אותה. היא שמה לב שאני מסתכל
עליה ונישקה אותי ברכות. לימדתי אותה את הלחן והיא ממש התלהבה,
היא גם אמרה לי שאני מנגן מדהים. אני ניגנתי והיא שרה, עברנו
על זה כמה פעמים עד שזה יצא מושלם. כשהיא סיימה לשיר היא שוב
התחילה לבכות. "יעל, הדבר ההוא שרציתי להגיד לך אז והתביישתי
היה שאני אוהב אותך, בחיים לא חשבתי באמת שאני אתאהב, ועכשיו
כשכל זה קרה, אני יכול להגיד לך בביטחון. אני אוהב אותך."
נישקתי אותה והיא חייכה, והחיוך שלה היה פשוט מדהים. "את
יודעת, קראתי לשיר "אם רק היית יודע" וכתבתי אותו על איך
שהרגשתי, ובסוף יצא שהרגשת אותו דבר. זה נורא מצחיק כשחושבים
על זה." היא החזיקה לי את היד, נישקה אותה ונשכבה על המיטה.
היא נרדמה כמעט מיד. ראו עליה שהיא לא ישנה הרבה לאחרונה, וגם
אני, אז נשכבתי לידה ונרדמתי גם אני. נרדמנו יחד, מחזיקים
ידיים, ממש כמו רומיאו ויוליה.