העץ שלי היה אוצרי,
והיו ענפיו נושאים פרי,
והשתרגו הפארות והוא התעטף בעננים,
והוריקו העלים ופרחו הניצנים,
והשמש נתנה חינה, והציפורים קיננו,
ופירות אדומים הבשילו וריננו,
וניצב העץ בחלקת אדמה עזובה,
אך בוהקו השתרע על כל הרחבה,
וכולם באו להסתכל בו אומר שירה,
וקראו: "הנה הוא זה, פלא הבריאה"!

באה האש, בת הבליעל,
החומדת בענף, החושקת בעלעל,
והחלה עושה שמות בעץ הפלאי,
החלו ענפיו נשרפים ונהרס כל הפרי,
שורשיו אז הצטמקו וגזעו נסוג אחור,
ועליו הירוקים הפכו צבעם שחור,
וכל האנשים הסתלקו אז פתע חיש,
ולא נותר אף אדם להתאבל ולומר קדיש,
ולא הותירה הארורה דבר, מכף שורש ועד ראש,
ולא הועיל לאילן דבר, מיורה ועד מלקוש.

אך עלה אחד נותר אביון על אדמתו,
העץ אולי עזב - אך הוא מעולם לא עזב אותו,
ואני זאת ראיתי מזגוגית סדוקה מאבל,
והבנתי כי אין ביגון כלום מלבד ההבל,
יצוא יצאתי לחלקה שהשתוממה כליל,
ובמו ידיי חפרתי בור ולתוכו הכנסתי שתיל,
ברגבים שתלוהו דמעותיי, דמעות חקלאי מתרגש,
ידוע ידעתי כי הישן יתחדש והחדש יתקדש,
אולי קלה היא מלאכת ההריסה וכל כך קשה ליצור,
אולם את שדמעתי בחשכה - באורה גדולה אקצור!

העץ שלי הוא אוצרי.