היא עומדת בכיכרות ובגנים,
בת נוודים, אחות צוענים,
ואני מראש מגדל מדנדן פעמונים,
המלחינים את המחולות לרינונים.

ברחובות העיר תצא במחולות,
תוף המרים לה ישמיע צלילו,
הגדי שלה יפעה וירים את קולו,
לנערה אשר אין לה לא ארץ ולא גבולות.


הו, אזמרלדה שלי,
לבי יוצא במחול,
למי הקדשת ריקודייך אתמול?


בלהט הריקוד תשבה עצמה,
בת החירות של אמא אדמה.
יופי ונוי עם אש ועוצמה,
משכר ריחה ומתוק טעמה.

התראי את הגיבן בראש המגדלור?
התבשמי את פרדסיו במור?
או לעד אוותר בין חושך ואור,
ואף בראש מגדל אהי בתחתית הבור?


הו, אזמרלדה שלי,
לבי יוצא במחול,
למי הקדשת ריקודייך אתמול?


ואם לא תאבי לתת לבן חטוטרת מים,
הו, הלוואי ויאסרוך בנחושתיים!
ויעלוך על המוקד בבין הערביים,
כמכשפה ארורה בימי הביניים.

או אז תמלא פריז מרור ויגונים,
ויבכו עלייך אבות ובנים,
ואני- לעד אחפשך    עד יעברו שנים,
בגב כפוף אתהלך    כאחד האביונים,
לא אדע איך           לבחור את כיווני,
כי התבל ארצך       וגבולותייך עננים,
אך אמשיך ואתורך   כל עוד כוחי יתנני,
ואהי כבן נוודים וכאח צוענים.


הו, אזמרלדה שלי,
פסקו פעמונים,
דנדונם צריך שירת צוענים.