הנחתי דעתי לשוח בחברת המושג "אהבה".
בקשתי תבונתי לשאת ולתת עם צפונות הלב, לברר ולדוש עד מוץ את
מהלכיו. בחרתי במודע שלא ליתן לקשיי קורות העיתים לחסות תחת
אצטלת ענפי חמלת ההבטחה, אותה הבטחה שנחבאת היטב בקירבה של
האימרה המופלאה: "אהבה".
אהבה; שחופנת בחובה מצע למבקשי חסות הרגש, שמדירה מפניה זחוחים
כמונחי השכל, שמרקדת נוכח תחושת העילוי של שמחת הכוונה, סופנת
לחיכה את הרצון הבלתי נדלה לחפון מבתקי שמיים, שאורה עז והחשמל
הנוטף ממנה מרעיד כל עצב בנפשו וגופו של המאוהב.
לכבודה נשמעת חריקת החול של פאת הים, בולמת הרועם, מסיטה
איוושה שמעיזה לשאת לשון הרע, מושכת בקוריה את העינים להמריא
לעבר צמרות העצים, שביום מזמרות בהם ציפורי שיר ועם רדת ליל,
את משכנם בוחרת להצפין. את הקור יש בחומה למגר, ואת החום אף
להלהיט. אהבה; את הבלתי מובן מייצבת, את הלוט בקשיים מפוגגת.
החששות, הפחדים ודברי הבל היום-יום ממוטטת, בעוצמתה להפיח
חדווה ברוח נכאה, להציף רגשות חמלה ולחבוש כל פגע גוף ונפש
בוכיה.

האם לכל עוצמת היכולות שהובאו להלן ואינם סוף-דבר ראוי שם?
שמא נותיר מחלפות ראש הרגש והתבונה בלא אב ואם?
או שמא "האהבה", היא רק היא ואין שדומה לה, מאגדת ואוחזת כמו
בקרנות המזבח, בכל שבב וסיב של:
 
הרצון לחבור, להתאחד
לשעה, לרגע, לשניה
להיות שלה
כמו אלוהית קטנה!