-עומדת כאן, מחכה שמישהו ייסע לכיוון ויאסוף אותי.
כמו מגנט לעיניים, עשרה ילדים מסביבי נועצים עיניים.
                         

-עומדת שם כמו פרח זר, לא מוכר ובודד.
מסתכלת על השובבות הילדותית שלהם, על הצחקוקים משטויות, והלב
כואב.
אני כבר לא אזכה להיות ילדה.
החברה היחידה שיש לי, או שהייתה, לא מוכנה לשמוע ממני יותר.
אחרי 3 שנים של חברות, זהו. זה נגמר מבחינתה. והופ,דמעה.
אבל איזה כיף לי שיש לי את אהובי.
איתו אני יכולה להיות גם לפעמים ילדה, גם אישה.