הנשמה מדממת והלב נשבר לרסיסים בלתי נראים
כאלה שקשה לאסוף, אך לא בלתי אפשריים
מבחוץ הכל יכול להראות הכי יפה שיש
אבל מבפנים, הכל נאכל מרוב כאב
רוצה לנסות להראות כלפי חוץ שעוד נשארה בי טיפת שפיות, טיפת
אושר
אבל זה נקרא לשקר
הכל מתמוסס בפנים... האונס, הכאב, האובדן
הוא לא יכול לצאת, כלוא בפנים
מנסה להכאיב מבחוץ, כדי שיכאב פחות בפנים
מקשיבה לאחרים, רק כדי לא לשמוע את עצמי
רוצה לברוח ממני, אך זה לא אפשרי
כי עם עצמי, אני הולכת לכל מקום
ואין לאן ללכת
לוקחת כדורים כדי להקל על כאב שהוא לא פיזי בכלל
וכל פעם שאני מרימה כדור, אני נזכרת ביום ההוא שלקחתי ערימת
כדורים,
עם עוד משהו שיחליק את זה פנימה,
שאף אחד לא ראה אותי גם אז
פספסו הכל
את הכאב שהיה בי, ואת מה שעבר עלי
חשבו שסתם לא הרגשתי טוב
ואני צריכה קצת חופש
אבל העיניים, היו כבויות כבר מזמן...
את כל היום אחרי, "ביליתי" בלהוציא הכל החוצה
אך הכאב עוד נשאר בפנים
והוא גדל עם השנים
וכל פעם שהוא מנסה לצאת החוצה
הוא לא מצליח, וזה מכאיב יותר
עדיין כואב לי
ובאמת שניסיתי הכל,
לדבר עם חברים ועם פסיכולוגית,
לצאת מהכונכיה ולהיות בחוץ,
לקחת סמים,
להתאבד ולא פעם,
לבכות,
לברוח,
ושום דבר לא מועיל...
אני לא רוצה להיות פה!
אני רוצה לא להרגיש! לא להרגיש! אתם מבינים?
נמאס לי להיות קורבן,
נמאס לי לראות את האונס מול העיניים שלי כל הזמן...
דיי!!!
לא רוצה להרים את הראש וליפול חזרה כל פעם מחדש
זה כואב המרחק הזה מהרצפה
לא רוצה לראות את עצמי בוכה,
לא רוצה לראות את הכאב שלי על אנשים אחרים, לראות אותם סובלים
בגללי
שמישהו יישמע אותי...

נמאס...
פשוט נמאס לי לנשום...