הוא התחיל לרשום, בהתמכרות הרגעית לרגע. אותה התמכרות שהפכה
אותה ליצור שהוא כיום, ניזון מחלומות, שאפילו מעט תקווה לא
מקננת בהם.
אחד זה כי אני אחד, לבד בעולם, בודד.
שש, כי היא דקרה אותי שש פעמים ברגל הזונה.
עשרים ושתיים זה הגיל שלי, אבל אני נראה בן שלושים, אז יאללה
שלושים.
הוא עצר רגע כדי לחשוב על מעשיו, על החיים, על הכל. הוא חשב
שאולי הוא ינסה להפסיק, להתקשר אליה, אבל הרגע שאב אותו, והוא
היה עמוק מדי במערבולת מכדי להפסיק, ואין טעם. כל כך קרוב.
בגיל אחת עשרה מילאתי פעם ראשונה, אז אני חייב לו את זה.
עשר שנים לא דיברתי עם אבא שלי. היד שלו רעדה קצת, והוא סימן
עשר.
תשע-עשרה זה בשביל בן דוד שלי שמת בצבא בגיל תשע-עשרה.
ושבע, הוא צחקק לעצמו לשנייה, שבע זה סתם מספר יפה.
כשהוא ראה את המספרים בטלוויזיה, הוא לא זז. הוא חזר הביתה
בשקט, באותו ריטואל קבוע והתיישב בשקט על הכיסא במטבח, שהפר את
הדממה בחריקה.
הוא ידע שהוא היה חופשי, ושנייה לפני שהתיר את חייו, דמעה של
הקלה זלגה על לחיו, מנצנצת. |