"אתה יודע, העולם כולו תלוי בנו. בלעדינו, הכל היה אנרכיה,
חוסר סדר מוחלט" הוא עצר שנייה כדי לרחרח שיח שהריח חשוד
והמשיך "זה ידוע שהחשיבות שלנו היא אריסטופיקלית".
"כן, אתה צודק לגמרי" אישרתי מיד. "אריסטופיקלית לגמרי, ממש
אריסטופיקלית"
הדגשתי את זה, כדי להוציא כל ספק של חשד מליבו, כי הרי זה ברור
לגמרי שהחשיבות שלנו היא אריסטופיקלית ואין סיבה שהוא יחשוב
אפילו לרגע שאני לא מאמין כך בעצמי. המשכנו בדרכנו.

לכל אחד קיים מורה דרך אי-שם. אותו אחד שמלמד אותך את משמעות
החיים וגורם לך להגיע למימוש עצמי. הוא היה שלי.
היינו נפגשים כמעט כל יום בצהריים בפארק הגדול.
במפגש הוא היה מסביר לי המון דברים חשובים, כמו החשיבות שלנו
ליקום וכאלה.
למען האמת, בעיקר על החשיבות שלנו ליקום.

"בטבע יש איזון עדין מאוד", הוא המשיך בהתלהמות שאופיינית לו
"וזה מתפקידנו להמשיך ולשמור על האיזון הזה מכל דבר שעלול
לפגוע בו", הוא עצר לשתיקה ארוכה, שהכניסה תחושה של אחריות
ורצינות למשפט. ידעתי שמשהו חשוב הולך לצאת מפיו ופתחתי את
אוזניי בציפייה למילים הבאות, גומה חוכמת חיים.
"אני כבר זקן אתה יודע", הוא נאנח "ואני צריך מישהו שימשיך את
חשיבות דבריי והמהות שלנו לאחרים. אתה יודע למה אני מתכוון,
ואין צורך להוסיף".
ואני באמת ידעתי למה הוא התכוון. ידעתי שהאחריות כולה מוטלת
עליי, ואפילו שלא ידעתי מה זה אריסטופיקלית, וגם לא ידעתי
בדיוק על מה הוא דיבר רוב הזמן, ידעתי שאני לא יאכזב אותו.

הוא התרחק משם בזינוק מהיר אחרי חתולה שהתקרבה יותר מדי לאזור
שלנו. אני ראיתי עמוד חשמל חדש, אז השתנתי עליו. כשהתרחקתי
מהפארק הרגשתי תחושת שליחות. ידעתי מה אני צריך לעשות.