אימה סיפרה לה, שהיא נולדה בתל אביב ומשפחתה גרה ברחוב אמנון
ותמר 13. שמה היה דליה ליפשיץ וכשמלאו לה שנה נפרדו הוריה. היא
ואימה עברו להתגורר ברמת אביב. כאשר התחילה ללמוד בכיתה א' כבר
היה לה אבא חדש ולכן שונה שם משפחתה לברקוביץ. במשך הזמן נוספו
לה אח ואחות. אחותה סיימה את השרות הצבאי. דליה למדה
באוניברסיטה לתואר שני בפיסיקה. את אביה הביולוגי לא פגשה, מאז
שהוריה נפרדו. פעם הראתה לה אימה תמונות של שלושתם ומאז, קיומו
לא ממש הטריד אותה. היה לה טוב עם האב החורג, שאהב אותה כאילו
הייתה בתו, בשר מבשרו. הוא דאג לכל מחסורה ובבית לא חסר דבר.
היחסים בינו לבין אימה התנהלו על מי מנוחות והחיים נראו
מבטיחים מכל זווית ראייה.

דליה נהגה לצאת עם סטודנט זה או אחר, אבל קשר רציני לא התפתח.

לעיתים היא הוזמנה למסיבות סטודנטים, לסרט או לטיול סוף שבוע.
פעם נסעה עם כמה חברים לאירופה וחזרה מלאת חוויות. בזכות
התמונות הרבות שערכה בסדר כרונולוגי בכמה אלבומים, הזיכרונות
נשארו איתה לתקופה ממושכת.

לאחר שקיבלה תואר שני, החליטה להמשיך לדוקטורט ונרשמה לטכניון
בחיפה. לפני צאתה, הייתה לה שיחה אינטימית עם אימה ואז שאלה
במעט מבוכה "מדוע אינני מצליחה לקיים מערכת יחסים ארוכת טווח
עם הבנים שאני יוצאת איתם?" "אל תדאגי", אמרה האם, "את בחורה
נאה בריאה וחכמה וכשיופיע הבחור המתאים אני בטוחה שהכל יסתדר
על הצד הטוב ביותר".

דליה נכנסה כשותפה לדירה בנוה שאנן עם סטודנטית לתואר ראשון לא
רחוק מבנייני הטכניון. זיוה, שותפתה לדירה, הייתה נערה מלאת
חיים ובכל סוף שבוע הייתה מוזמנת למסיבת סטודנטים וחוזרת מאוחר
בלילה או רק ביום ראשון בבוקר, כדי לקחת את ילקוט הספרים ולרוץ
לשיעור הפתיחה של השבוע החדש.

דליה הקדישה את כל זמנה לעבודת המחקר - דבר שגרם לה להימנע
מחיי חברה רגילים לבחורה בגיל 26. לפרנסתה עבדה במעבדת הפקולטה
וסייעה לסטודנטים שבאו לתרגל או להשלים עבודות. היא הרגישה
בודדה מאד ונכנסה לעיתים לדיכאון נפשי, בעיקר בסופי שבוע, כאשר
נותרה לבדה בדירה, ללא יכולת להחליף מילה עם מישהו. לפעמים
הייתה משוחחת עם אימה ואביה החורג בטלפון ומספרת להם על
ההתפתחויות בתהליך המחקר בו עסקה. היא התענינה במעשי אחותה
ואחיה הקטן.    
                                       
לקראת סוף השבוע הקרוב הציעה זיוה להצטרף לחבר שלה ועוד בחור,
למסיבה שתתקיים בטכניון בערב שבת. בתכנית, היו אמורים להופיע
אומנים שונים בלוויית תזמורת ריקודים. דליה הספיקה לשכוח מתי
יצאה לאחרונה לבלות וכדי לא להראות נלהבת מדי,  השהתה את
תשובתה, אך בסופו של דבר ענתה בחיוב.

הארבעה נפגשו בכניסה לאולם השמחות. זיוה, שהכירה את כולם,
הציגה את הנוכחים אחד בפני השני. חברה של זיוה נקרא עוז וחברו
של עוז - נתי. נתי היה צעיר מדליה וזה עתה סיים את שנתו
הראשונה בהנדסת מכונות. הוא הזמין את דליה לרקוד לצלילי
המוסיקה הסוחפת.
תוך כדי ריקוד סיפר - באורח משעשע למדי - על המרצים ועל
החוויות השונות שהיו לו בשנה האחרונה. היה ברור מדבריו שדרכו
להשגת התואר הראשון לא תתקל בקשיים רבים. דליה הרגישה משיכה
בלתי מוסברת לבחור הצעיר. היא צחקה לבדיחותיו ובילתה את הערב
בהנאה רבה. הם רקדו ושוחחו, רקדו וצחקו וככל ששיחתם התארכה הם
מצאו יותר ויותר שטחי התעניינות משותפים והקשר ביניהם הלך
והתהדק. הוא ליוה אותה לדירתה ולפני הפרידה התנשקו.

במשך השבוע נתי התקשר מספר פעמים ובכל פעם שוחחו ארוכות. זיוה
כבר התלוננה, שתופסים לה את הטלפון לשעות ארוכות בזמן שהיא
חיכתה לצלצול מעוז ושאלה את דליה, "מה קרה לך דאלוש? את נראית
כאילו יש לך יום-הולדת, שמחה ועליזה כמו שלא היית מעולם! אולי
לנתי יש יום הולדת?" "לא, מה פתאום, אני פשוט חושבת שאני
מאוהבת. איזה כיף!" השיבה דליה כשפניה מסמיקות.  

דליה ונתי נדברו להיפגש בסוף השבוע הקרוב לראות סרט או הצגה.
הסרט לא היה כל-כך מוצלח וכיוון שהלילה היה עדיין צעיר, הם
מצאו מקום צדדי באחד מבתי הקפה הפזורים בסביבה. הוא סיפר לה על
חייו בבית הוריו בתל-אביב, על שירותו הצבאי ועל רצונו העז
להמשיך בלימודים. למשפחתו לא הייתה בעיה כלכלית ואביו עזר לו
ככל יכולתו ממשכורת של מנכ"ל במשרד ממשלתי. עוד סיפר שאביו היה
נשוי בעבר בנשואים קצרים, שלא עלו יפה. ולאחר הכרות עם אימו
הוא נישא שנית, מיד לאחר שהגרושים היו תקפים. יש לו עוד שתי
אחיות צעירות ממנו -  אחת בצבא והשנייה מסיימת תיכון.
דליה סיפרה את קורות חייה, אודות האב החדש שהופיע ועל אחיה
ואחותה. השיחה קלחה בנועם והקרבה הרגשית גברה. הם יצאו מבית
הקפה שלובי זרוע, נתי הציע לעלות לדירתו ולראות מה יש
בטלוויזיה בשעת לילה מאוחרת זו. דליה הסכימה, כי לאחר יום
שישי, לא צריך לקום בשעת בוקר מוקדמת.

הם ישבו על הספה מול הטלוויזיה. נתי דאג לקפה ולעוגיות ואלה
הופיעו, בדיוק כאשר החל סרט חדש. הם ישבו קרובים זה לזו ולא
עבר זמן רב והסרט הפך חלק מתפאורה בלבד. הם היו עסוקים בעצמם.

אור הבוקר מצא את שניהם חבוקים בזרועותיו של השני. נתי אמר,
"יהיה נפלא לאכול ארוחת בוקר במיטה", ויצא להכין אותה. דליה
שכבה לבדה במיטה והמחשבות הנעימות מהלילה הקסום עברו במוחה
כשהיא מתכרבלת בשמיכה הרכה, היא פרשה את ידיה לצדדים בהרגשת
אושר וסיפוק ידה השמאלית נתקלה בשידה הצמודה למיטה, היא פתחה
את המגירה וגילתה שם אוצר בלום של מכתבים ותמונות. על אחת
המעטפות היה כתוב שם הנמען: נתנאל ליפשיץ וכתובת הדירה
בנווה-שאנן.

השם ליפשיץ גרם לה סקרנות מוגברת וחידד את חושיה. ביד רועדת
הפכה את המעטפה לראות את שם השולח וכתובתו ושם היה רשום: יצחק
ליפשיץ, רחוב אמנון ותמר 13, תל אביב. הדם פרץ לפניה וכל גופה
רעד. היא כיסתה את עצמה שוב בשמיכה ולא יכלה לעצור בצמרמורת
שאחזה בכל גופה, החדר הסתחרר לנגד עיניה ועל עורה הרגישה כאילו
אלפי תולעים מטיילים להם להנאתם. בשארית כוחותיה קפצה מן
המיטה, אספה את בגדיה מהרצפה, עברה לחדר הרחצה, שטפה את פניה
במים הקרים, התלבשה במהירות ורצה לכיוון דלת היציאה, כאילו
בורחת מבית בוער. בדרך כמעט נתקלה בנתי שהתקדם לכיוון ההפוך עם
מגש ארוחת הבוקר המשותפת. דליה לא עצרה על ידו והמשיכה בריצה
במדרגות אל הרחוב. אויר הבוקר הקר הכה בפניה הדומעות, היא רצה
ברחובות כסהרורית לכיוון דירתה שהייתה בקרבת מקום. זיוה פתחה
לה את הדלת ומשראתה את מצבה העגום של דליה, עזרה לה להגיע
לחדרה והשכיבה אותה במיטה. דליה כיסתה את עצמה בשמיכה כשהיא
עדין לבושה, מתחבאת מעצמה, בכייה היה חסר מעצורים והרגשת הקבס
בגרונה חנקה אותה. היא לא יכלה לעכל את אשר קרה לה.