"אני כבר לא קונה חפיסות", הוא הביט בחוסר אמון. "אשנורר",
עניתי מבלי להישאל.
הלכנו לכיוון הרכב של שרמן. האידיוט איבד את המצית שנתתי לו
שלשום, כשהחלטתי להפסיק לעשן.
לחץ על המצת ביונדאי גץ החדשה שחברת הביטוח הואילה באדיבותה
(המתוגמלת) להעניק לו, אחרי ששני אידיוטים ששיחקו נהגי מרוצים
במגרש חניה התנגשו בפונטו השרוטה-משכבר שלו ונסעו.
הסי.די-פלייר ניגן גיטרה אקוסטית ומילים עגולות של
אחד-אדם-גרין-אינדי-פולק. הוציא שתי סיגריות נובלס, העביר לי
אחת (אני כבר לא קונה). אחרי שהצית את שלו בתוך הרכב, יצא
והתיישב על המדרכה.
הדלקתי את הסיגריה שלי-שלו (אני כבר לא) עם הסיגריה שלו-שלו
והחזקתי סיגריה אחת בכל יד. עשיתי תנועה של 'באיזה יד הסיגריה
שלך? אה? אה? אה?'. לשרמן אין מצב רוח לבדיחות בזמן האחרון.
לא, זה לא מדויק. אזלה לו הסבלנות, החיים מעכבים אותו.
התיישבתי לידו.
לקחתי שאיפה. "הדלקת פעם סיגריה הפוך?" - לא הבנתי. "אני
מתכוון, מהפילטר", הוא המשיך. האמת ששמעתי גם לפני כן, אבל
השמש הזו אחרי ארוחת הצהריים, הדם לא מגיע למוח.
"לא", באמת שלא. "פעם הדלקת סיגריה כשהקודמת עוד מונחת בוערת
במאפרה?" מה זה פה, 'חתן הסיגריות העולמי'?
"לא", נשפתי. הייתי די גאה בקור הרוח שלי. הוא כיווץ גבות, כמי
שעומד להוציא מישהו מהכלל, משהו בסגנון תגובה ליציאה מהארון,
"אתה בכלל לא מעשן."
חיכיתי שישלים את המשפט, מחייך. הוא הבין. זה נחמד כשיש הבנה
בין שני גברים. יש לזה ניחוח של סרט ישן. מהתקופה של הצבע, אבל
עם הרבה רומנטיקה, כשעוד היה דהוי. זה לא רק המבטים המעורפלים
של האנשים בתקופה ההיא, כולם גם עישנו אז ואף אחד לא העיר להם
על התקנה העירונית החלה, כן כן אדוני, גם במרכזי קניות. "אתה
בכלל לא מעשן", הוא חזר בחיוך, "אתה משנורר".
אמרתי לו, "איזה משפט מעולה זה לפתיחה של סיפור קצר?" שאבנו
חומרים מסרטנים בשקט, הוא מהנהן, אני מהרהר ואחר כך להפך.
את השאיפה הבאה קטע באמצע ופלט צרור עשן של "למה? למה הם לא
משאירים את כל הפגוש שחור? כדי שלנהגים יכאב הלב עם כל
שריטה?". הידיים שלו ליוו את הדיבור בתנועות מעגליות מתפרצות
המורות על החלק התכול-מתכתי של הפגוש הגצי, עליו נתלו שלושה
פסים שחורים מקבילים, מהסוג שיש רק למספר מוגבל של יחידות
מהדגם הזה.
"זה קשור לארגון צבעי המכוניות. נורא קשה להתפרנס שם ביפן.
יונדאי זה יפני?"
"דווקא חשבתי על משהו אחר. זאת הבת של הבעלים של יונדאי", ברק
ניצת בפניו. "מה?" שרמן זרם עם הרעננות של רעיון חדש, "היא
התחתנה עם בחור שמנהל מוסך". טריוויאלי, שרמן התאכזב קצת
מעצמו. ניסיתי לשפר את האווירה,
"אם הם יפנים, אז הם שוכבים פעם אחת ביום, באותה שעה כל יום.
יש להם שעון מעורר שמצלצל ואז הם גומרים. ואחרי שזה נגמר,
הבחור שם על עצמו חולצת כפתורים, לבנה עם פסים, זו שלקח היום
לעבודה. בלי חלק תחתון. מתיישב על כורסה, וקורא עיתון. ויש לו
משקפיים".
עכשיו כבר לא הייתה לשרמן ברירה, "אולי בגלל זה היפנים כל כך
טובים בעיבוד אותות?", צחק.
"ברור", עניתי בשיוויון נפש, "אין כמו פרי ווילי".
16/11/05 |