שוב נוברת בין דפי השתיקה
בין פרקים של ייאוש וכותרות אכזבה.
וכמו אתמול היה זה ששמי הופיע באוקסימורון גורלי...
מ ת ו ס ב כ ת, האם האשמה היא רק בי?
האם זה נעוץ באישיות דיי גבולית?
שלא יודעת היכן ומתי להחליט?
האם זה מוקרן מעמקי נשמתי?
שאולי אני לא שלמה עם עצמי?
ואני,
שוב רק שקטה.
כן אני נראת קצת נסערת אבל זה קצה קצהה של סערה ארורה.
והרי שנדמה שאקבור שוב את אותה תעלומה בתוכי,
היא תמיד תהיה שם בשקט איתי.
היא תמיד תבצבץ ותזהיר אנשים,
אל נא לכם להסתכן ולהסכים,
אולי עדיף לחפש במקום אחר,
את אותו חלק שלי כל כך ברור, חסר.
אולי כדאי לקרוא בתוי הפנים
כי כל קמט יכול לספר על ימים מהוהים
וכל נמש, אף קט הוא, ידע לתאר
את מה שאני, ואולי אף יותר...
אם אצרף ואחרוז עוד מילה למילה
ואבנה לי ארמון של עלבון ותחינה
יום יבוא ואמשול במלוא הכלימה
על אומה של רחמים עצמיים וטרוניה
ואדע
זה אני,
האשמה היא רק בי
על שלא הורדתי את החומות מסביבי,
על שלא התעמתתי עם אוקסימורון גורלי...