אתה פאקן אומר לי שאני נוטשת אנשים?!

אנחנו יושבים בחדר, שנינו לבד. אתה מתעסק עם המחשב, אני יושבת
על כיסא, ראשי מונח על השולחן. דממה. "מה יש לך? מה השביזות?"
אתה שואל, כאילו שזה לא ברור לשנינו למה היחסים בינינו כל כך
עכורים, ושבירים. "לא שביזות, סתם עייפות כללית", אני עונה.
בטח עייפה. עייפה, וגם אין לי מה להגיד לך. אני לא יודעת מה
להגיד לך ואיך להתנהג לידך.

אם זה היה לפני חמישה חודשים, הרעיון של להיות איתך לבד בחדר
היה מטריף אותי. היית מתיישב על הספה, מושך אותי אליך בידייך,
שמגען היה כל-כך ענוג ומלטף. נגעת בי בעדינות כזו, כאילו הייתי
חפץ יקר ערך שבמגע גס יותר הוא יישבר. היית עוטף אותי
בזרועותיך ומלטף אותי. הייתי מדברת איתך על שטויות, ותמיד
הייתה בך התלהבות כזאת לשמוע את מה שאני אומרת, ולהגיד משהו
עוד יותר טיפשי, שבוודאות יקרע אותי מצחוק. היית רוקד איתי
באמצע החדר, נעמד מאחוריי ומשעין את ידיך קצת מעל לחזה שלי.
היית מנסה לדגדג אותי ומתאכזב כל פעם מחדש שאני לא קופצת. היית
מנצל כל אפשרות בשביל להושיב אותי על רגליך ולהניח את זרועותיך
סביב גופי, הכמה למגען. היית פולש לשרוול מעילי ובחום ידיך
מחמם את כפות ידיי הקפואות. היית קופץ על כל הזדמנות לגעת בי,
לשים את זרועותיך סביב מותניי כשהלכנו ברחוב, ללטף את
שיערותיי, לחבק אותי, את כולי, ולצבוט באצבעותייך את העור שמעל
ללחי, "איפה שזה עגול", כשאצבעותייך נוגעות-לא-נוגעות בעורי,
נושקות לו ברכות.

אבל עכשיו ישבנו שנינו בחדר, במרחק כמה מטרים אחד מהשני,
והתהום בינינו אינסופית. לא יכולתי להסתכל לכיוון שלך. אמרת לי
לפני שבועיים שזה מעליב אותך, אבל אני לא מאמינה לך. אי אפשר
להיעלב ממי שלא אכפת לך ממנו, ולך בוודאות לא אכפת ממני.

באיזשהו שלב נמאס לך והתרחקת, הבנת שאני לא הטיפוס שלך ושכחת
לספר לי את זה. נהיית מגעיל, וציני. נהיית אדיש. כבר לא עצרת
אותי באמצע מונולוגים מוטרפים כדי להכניס הערות משעשעות, כבר
לא חיבקת אותי. התחלת לרדת עליי בצחוקים שלך, ולגלות המון
התעניינות באחת החברות שלי. כשראית אותי עצובה פעם אחת הקנטת
אותי ואמרת שאני סתם מפחדת שאתם תזרקו אותי ותחליפו אותי בה.
כשאמרתי שאני רוצה אתגר בצבא אמרת שהנה אתגר בשבילי - למצוא
חבר. אמרת שאני גרועה. כשדיברנו על הכל סיכמת את זה בכך שאני
צריכה למצוא חבר בגילי, ושזה לא יהיה קשה במיוחד לאור זה שיש
לי חזה גדול. ושאלת מה המידה.

אנחנו יושבים בדממה, ואתה מבקש שאני אספר לך משהו. אני זורקת
משפט, אתה נשאר אדיש ואני חוזרת לישון.  אמרתי שאני עוזבת. אתה
מתריס בי שאז, אני נוטשת. אחרי כל השיחה שלנו ואחרי שהסכמנו
שאני צריכה להפסיק לנטוש אנשים? כן, אני נוטשת אותך, אחרי שאתה
כבר מזמן נטשת אותי .