אנשים אמרו שניסתה להתאבד.
אנשים מדברים.
אנשים יגידו כל מיני דברים כדי להסביר לעצמם דברים שנורא
מפחידים אותם. אפילו שהם יודעים שבעולם המחורבן הזה יש הרבה
דברים דפוקים שאין להם שום משמעות.
אנשים מדברים.
למה אנשים מדברים ככה? היא שאלה את עצמה. מה אנשים יודעים עליה
בכלל, אם היא עצמה לא מתחילה להבין מה קרה.
חבל. חבל מאוד.
חבל שאנשים מדברים.
הלוואי ויכלה לסגור להם את הפיות בסלוטייפ חזק ולהקיף את פרקי
הידיים שלהם בחבלים עד שיזלוג להם דם.
בלהתאבד יש אד, בד, אבד, תאבה, אהב, אל, לא, בת, דאב, את
באד
וורי וורי באד גירל.

הדבר היחיד שזכרה היה כף היד הלבנה שלה נשלחת אל תוך סבך השיער
האדום שלה, וחוזרת איליה משם  בהילוך איטי מגירה נוזל אדום.
האדום זלג לעבר הזרוע והתחיל לחדור לתוך בית השחי שלה.
זולג לעבר האספלט.
אחרי זה וואקום.
כלום.
חלל אטום.

אנשים אמרו שהיא בוחרת לשתוק.
שהיא רוצה למחוק את הטראומה
איזה טראומה? כוס אמק. היא רצתה לצעוק, אם היו יודעים עד כמה
אבל שום קול לא יצא לה. נדה.
אם הייתה יכולה הייתה זורקת עליהם את האוכל המסריח שהביאו לה,
טעם של בית חולים. לבן חסר טעם ולחם שחור שפעם, כשהייתה בת
עשר, הייתה מתה עליו, אז כשהיו חוזרות הביתה, זורקות את הילקוט
וטורפות עם הקשה של הלחם, ומנגבות עם רוטב האדום.
"את העבר הרחוק היא זוכרת".. הם הסבירו אחד לשני,  מעל לראש
שלה, כאילו הייתה אויר, כשבאו להתבונן בה כמו קוף, עם הסטז'רים
והכל.
"זה העבר הקרוב שהיא לא, יש לה כנראה סיבה".
איזו סיבה. אולי תגלו לי על מה אתם מדברים לעזעזל? אם לא אני
נשבעת שאני אפרק לכם את הצורה".
כמובן שהיא לא אמרה שום דבר מזה. היא גם לא הצליחה להניע את
הידיים, והרגליים
כנראה אני משותקת. חשבה לעצמה. וזה מה שאני לא אמורה לזכור
שקרה לי.

היא ישנה המון. ככה הם אמרו. היו רגעים שהיא חשבה שאולי היא
מתה והגיעה לגן עדן או לגיהנום. כי איך אפשר לדעת, מה הסימנים
שיש לזה או לזה? לא היו שם עצי פרי אסורים וגם לא אש מלחכת
ושטנים מקפצים ורוקדים. היה כלום. ריק. חלל. ושום געגוע לכלום.

היא לא ידעה כמה זמן היא שם ולמה מחכים. מה יהיו הסימנים שמצבה
משתפר? אם היו אומרים לה אולי הייתה מתאמצת.
הייתה אישה אחת, בחלוק לבן , שיער מלבין ומשקפיים מוטות קדימה,
שפגשה אותה פעמיים בשבוע וניסתה לדבר איתה על עצמה בקול נעים.
היא לא הצליחה לספר לה כלום.
שתקה.
שתקו.
בהתחלה ההיא הייתה עוד מנסה לדובב אותה
לבסוף פסקה.
אחרי כמה דקות של שתיקה, האישה הייתה מתקפלת והולכת.
יום אחד שניה לפני שהתקפלה, היא שמעה את עצמה שואלת אותה אם יש
לה במקרה מראה קטנה.
המקופלת בחלוק הלבן התיישרה בבהלה כאילו ראתה שד.
"יש לך במקרה מראה קטנה?" היא חזרה על השאלה
"את מדברת" אמרה המקופלת, בנימה של אכזבה
לא ענתה
"בשביל מה את צריכה מראה"? שאלה בחשדנות.
"בשביל לראות את עצמי" ענתה . "בשביל מה עוד צריך מראה"?
"המקופלת היססה לשנייה, התייעצה עם איזה חלוק לבן אחר ואחר כך
הם החליטו כנראה שזה בסדר
כי המקופלת  הלכה וחזרה לחדר עם מראה קטנטונת ממוסגרת כמו
באגדות ומסרה לה אותה, תוך שהיא מתיישבת בכיסא שלד המיטה.
המראה נשארה תלויה באויר
האישה הלבנה כיוונה את המראה אל פניה.
הדבר הראשון שנתגלה לה היה השיער שלה, מדובלל, בצבע אדום חזק.
היא הייתה בשוק. זה לא מה שהיא ציפתה לו.  זה היכה בה כמו
בעיטה בבטן.
היא לא זכרה שהיא הייתה אדומה.
אבל הרי היא לא זוכרת, הם אומרים, אז הכל יכול להיות.
אבל משהו עמום התחיל לחלחל בעמוד השדרה שלה
זה לא היה זיכרון, אלא יותר תחושה מוזרה שהאדום הזה מוכר לה
מאיזה שהוא מקום.
האם תמיד הייתה אדומה? את העבר הרחוק היא זוכרת, כן, ברור, היא
הייתה ג'ינג'ית, את זה אי אפשר היה לשכוח
אבל באמצע, בין האדום של עכשיו לג'ינג'י של אז, הייתה חסרה לה
חתיכה של פאזל שהלכה לאיבוד בין חלקי הצעצועים הרבים שהיו
מפוזרים במוח שלה. חתיכה משמעותית. היא לא זכרה את עצמה כאישה
בוגרת ואדומה. יותר הסתדר לה שהייתה בלונדינית או משהו כזה.
שטנית? פסים? זברה? שחור לבן? מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה
פיז'מה?
עצם המחשבה הפכה לפעולה קשה ומכאיבה. הרגישה ממש איך החשמל
שאמור לעבור במוח שלה הולך ונחלש. נתקע. לפעמים מישהו בא וכיבה
את האור באמצע מחשבה והיא נותרה בחושך, מחפשת גפרור להדליק או
פנס שלא הכינה מראש.
לפעמים האור היה כבה ונדלק כבה ונדלק כאילו ילד פרוע היה משחק
לה במוח. אם רק הייתה תופשת אותו הייתה כבר מראה לו מה זה.
הייתה הורגת אותו.
ואז אנשים היו מדברים
אואה איך אנשים היו מדברים.
למה אנשים מדברים?
אם אנשים לא היו מדברים בכלל
אלא רק משמיעים קולות
הכל היה יכול להיות
אחרת
אנשים היו צועקים ובוכים וצוחקים
ומתנועעים ובועטים, ומחבקים
אפילו אותה.

האישה הלבנה המקופלת לעבוד איתה ב"עיקרון האסוציאציות
החופשיות". אמרה שפרויד הגדול המציא את זה. "פשוט תגידי מילה
וכל מה שעולה לך לראש תזרקי, בלי לעצור. בלי לחשוב"
פרויד המצאי את זה? והרי זה היה המשחק האהוב עליה ביותר מאז
שהייתה קטנה.
אדום. אדומה. אדם. דם. אד. דום. אדמה. אימה. אימא. בשביל מה.
תפוח אדמה. לחם וחמאה. פרה אדומה. שוקולד למריחה. השחר. גן
ילדים. מלא עכברים. חורים בגבינה. טום וג'רי. בן אנד ג'רי.
גלידה. שמנה. כמו פרה. את נראית כמו פרה. תראי את עצמך. איפה
מי שהיית פעם. עור של פיל. כבד. פילה. פיל פילון אפו ארוך. לא
יידע כיצד לדרוך. רק אתמול נולד הפיל וללכת לא רגיל. משחק יוצא
מן הכלל. דבר מזכיר דבר עד שנהיה כבר מאוחר. שום דבר לא מוליד
לה בינתיים משמעות ברורה. תצרף מילים. מילים צורפות. מילים
שורפות. יפות. עפות. מתעופפות לה במוח. אין לה כוח. לברוח. אין
לה מוח. היא כמו אפרוח. אדום. למה לא צהוב. כמה קשה לה לאהוב.
הבטן כואבת. הבטן ריקה. רכה. הבטן היא חלל. ריק. אבל כואב .
בצד ימין. לא להאמין. כמה יכול הכאב לתעתע. לבנה. חתוכה.
חתיכות. להיות ולא להיות, יותר טוב מעל האדמה מאשר מתחת. ושתי
הקירחת ישבה במקלחת. ויבוא ויזתא ויישק לה בת---חנת הקמח. יש
קמח צחור. ויבוא וייזתא ויישק לה בחו....רף.... לא יפה. את
מקלקלת את הילדים. איזה ילדים. איפה הם. יש לי ילדים? גיל
שאמורים להיות. אולי הכל שטויות. תביאי את הבובות ונשחק
בחברות. שתי חברות ייצאו לדרך בים בם בום. אחת קיבלה מכה בברך.
אמרה חברתה. לא נורא חברה. ישנה צרה יותר צרורה. ושוב חוזרת
תחושת הריקנות. המראה שאולי הביטה בה. לפני שהכל היה ונהייה.
זוכרת בוקר בהיר. בלי שיר. בלי סיר . לא כוח. לא ריח. ולא היה
עם מי להתווכח.  

הבית היה אז ריק.
היא לקחה שלוש נשימות עמוקות. הן התעקמו לה בתוך הסרעפת.
ממולה השתקפה אישה שלא הכירה. עירומה. קפלי שומן השתפלו להם
מעל קו החיתוך של הקיסרי שהשאיר את הבטן מפוצלת. נעלבת.
שיער ארוך בלונד שרוף בקצוות. חודשים שלא מצאה כוח להסתפר.
לקבוע. לצבוע.
ניסתה להעביר מברשת בשיערה. המברשת נתקעה בפקעת סבוכה בעורפה.
היד חלשה. לא רצתה להכאיב. החליטה להשאיר.
השעון הגדול במטבח הראה עשר בבוקר . זה היה יום חופשי כנראה.
והיא הייתה כלואה בתוכו.
צלצלה בפעם השלישית באותו השבוע למספרה. זו שלא הייתה בא
מיליון שנה, והתחילה לבקר בה בגיל שמונה עשר. בנדיבות הם קבעו
לה שוב אפילו שידעו שלא תגיע. הם כיבדו את הטקס הזה שלה. לזכר
הימים הטובים ההם.
התלבשה בג'ינס מהוהה שאהבה מאז שירדה עשרה קילו , חולצה שחורה
עם נצנצים וצעיף כסוף.  עשנה סיגריה אחרונה, דחפה לתיק דברים
לא הכרחיים. עשרים דקות במונית ופתאום הייתה באמצע תל אביב
הסואנת. רצתה לסתום את האוזניים. אבל היה לה לא נעים.
זוכרת את המבט המופתע של הצוות שבדיוק ישבו להפסקת סיגריה.
"הגעת, איזה יופי, אנחנו מחכים לך כבר הרבה זמן..." אמר לה גו'
בנדיבות.
"מה שלומך?"
"אני בשוק שאתה מזהה אותי" לחשה
"את רואה? יש דברים מסוימים שאף פעם לא משתנים בבן אדם".
רצתה מאוד לשאול אותו מה הוא הדבר הזה, שהוא זיהה בה שלא
השתנה. אבל שתקה.
"מה אנחנו עושים לך היום?" שאל אותה בטוב לב, כאילו רק אתמול
הייתה פה.
"שינוי. כמה שיותר שינוי. צבע. אחר לגמרי וקצר יותר. שאנשים לא
יזהו אותי. שיהיו בהלם" ענתה בנחישות.  "שינוי זה אני, את כבר
יודעת, לכי לחפוף".
בחור צעיר עם עיניים בצבע שמים אפורים ושיער ארגמן ניגש אליה.
"אני דביר, "ואת"?
"אייריס".
"אייריס? איזה שם מיוחד.
מרטיב לה את השיער ברכות
המים זולפים והפנים נחשפות
"המים קרים מידי? חמים?"
"המים בדיוק בחום המתאים" ענתה
אייריס. אני מת על הריח שלך" פתאום בלי הכנה
היא צחקקה כאילו מישהו הצית אצלה את האש מבפנוכו.
"ועל הלוק שלך. את מאוד מעניינת."
"תודה. מותק. אתה מתוק אמיתי".
הוא מיסג' לה את העורף בדחיפות ידיים דעתניות עדינות ועם זאת
חותרות ויודעות את דרכן כאילו ידע אותי מאז ומתמיד. כאילו רק
לה חיכה שנים.
"יש לך את זה. מותק. אתה צריך לעשות גם מסג' לאנשים" היא שמעה
את עצמה מפלרטטת
"הייתי מת לעשות לך, אייריס"
"אתה עושה עכשיו,  לא?"
"אייריס, אייריס. מותר לשאול אותך שאלה קצת אישית, אייריס?"
"מה שאתה רוצה"
"בת כמה את"?
"זקנה" ענתה פתאום בקול מצוער
"נו די, בת כמה?"
"שלושים ותשע".
"לא זקנה. בכלל לא" הוא ענה ונראה שהקול המצוער שלה סחף  אצלו
את צער והמשיך לרחף עם ידיו הטובות הנדחפות המענגות אל השיער
שלה פנימה.
אח"כ הלכה לעשות צבע. מישהו אחר מהספרים הצעירים צבע אותי.
בעדינות. כמעט שערה אחר שיערה בקדושה של מלאך. היא נדמתה לעצמה
קדושה חנותה בבגד השחור של הנידונים למוות, שיערה משוח לאחור,
כציפור פצועה צעקנית.
דביר הסתובב סביבה כפרפר. היא הביטה במראה. השיקןף החזיר תמונת
אישה בת ארבעים. בת חמישים. בת שמונים. הפנים במראה הלכו
והתקמטו לנגד עיניה ועיניו של דברי שריחף סביבה בקלילות מעוררת
קנאה. זה רק הזמן שמפריד בינהם, חשבה לעצמה  והנה הוא  כבר
אוחז בידה ומוביל אותה להזדקן בכבוד. ואח"כ עורך לה הלוויה
מפוארת. תכריכים שחורים לגופה. ציפור מצוערת. פרפר כחול דביר
מלווה אותה אל המוות הסופני בכבוד. הפנים שלה במראה הלכו
והלבינו והצבע האדום על ראשה  זעק צעק. דביר נראה כמתגעגע
לבלונד שהיגיעה איתו. אומנם הייתה חיוורת יותר אך לפחות
באשליית ילדות אינפנטילית. פתאום כל האדום והלבן והשחור הזה
הדיפו ריח של מוות. היא התבוננה באצבעות ידיה שהלק האדום היה
משוח עליהם שלא בחוכמה וראתה איך הן מתקמטות והולכות.
מתפוררות. עוד רגע יכריזו שההלוויה שלה עומדת לצאת ודביר הוא
נושא ההספדים. כן, פגשתי אותה. היא הייתה אישה עם לוק מעוד
מעניין. רציתי מיד לחדור לכוס שלה. אין כמו האדומות. אפילו
שהגיע עם בלונד, הרגשתי שפועמת בה הילדה הג'ינג'ית. צדקתי. אין
כמו האדומות. רציתי לפנק אותה, לחבק אותה אבל היא דעכה לי
בידיים. הלוואי והייתה באה למספרה היום לפני עשרים שנה. הלוואי
ומישהו היה מחזיר לה את השנים האבודות. הלוואי והייתה אימא
שלי. הלוואי והייתי בתוכה עכשיו. עם כל התכריכים והשחורים
והאדום הצעקני.
אוף. שיורידו ממנה את העיסה הדביקה. שישטוף אותה שוב בידיו
הרכות, הילדותיות, החפות מקמטים. שוב להיות פרועה ומסוערת.
לשוב להיות רלוונטית.  
סוף סוף שוטפים. אבל לא דביר. השני שצבע. דביר ראה את המוות
והסתלק? היא לא הייתה בטוחה.  
"מה קורה אייריס? איפה את ? על מה את חולמת?" דביר הציץ מעבר
לכתפה.
"לפרט לך עכשיו? אתה נראה מודאג"
"לא אייריס. לא מודאג" הניח כף קטנה וחמה על כתפה.
סיפרו אותה. פיננו אותה. נגמר. היה כבר מאוחר.
היא הביטה במראה.
הייתה שם מישהי שהיא עצמה, אבל אחרת. מודגשת. העיניים הענקיות
שלה גדלו והיו לפעורות לרווחה. "אני אדומה, כמו אולי שהייתי רק
ביום שנולדתי" לחשה.
חמישים שקל טיפ דחפה לדביר.
הודה לה מבוייש.
"איפה חנית?" שאל
"ברכבת. אני תופשת מונית לשם"
"בואי, אני אלווה אותך". מתעקש.
יצאו לחורף תל אביבי. גשם נעים היה בחוץ. היא דלקה כמו פנס.
כמו חנוכייה. כמו אש.
"מתי את באה שוב?" שאל
"לא יודעת. לא משהו קבוע"
"תני לי את המספר שלך? אולי תישארי ללילה בתל אביב?" דחף בקול
מתפנק
"אני ממש לא יכולה".
"אולי בכל זאת?"
"מתי אתה מסיים"?
"עוד שעה".
"טוב, נראה" נתנה לו את מספר הסלולרי שלה. תצלצל עוד שעה ונראה
איפה אני אהיה."

החדר היה אדום. שעת דמדומים ודמים. היא הייתה צריכה להיות
במקום אחר. הייתה שם מנורה אדמונית  ילדותית בחדר שמרחה פסים
עבים על הקירות במריחות לא מדויקות. מנורה כזו היה לאיש אחד
שהייתה איתו לפני עשרים שנה.
היא פסעה על בהונות רגליה בשנות העשרים של מישהו אחר. רוקדת
שיעור בלט ראשון בתוך החיים שלו. הוא לא מוכר לה. זר. ולמרות
זאת  היה נדמה כהכי קרוב שאפשר.
"אני לא רוצה להסתבך במשהו מפותל". הוא אמר.
"אני לא רוצה שתסתבך בכלום. אני לא רוצה ממך כלום. ולא שתרצה
ממני".
איזה מין אישה זקנה ולא ראויה פוסעת בצעדים מדודים אך כל כך
זועקים בתוך חייו של איש צעיר בשנות העשרים של חייו. פעם הייתה
כוסית אדומה. פעם כולם היו מסתובבים אחריה. גם עכשיו.
שנת אלפיים ושבע, שהיא שנת השלושים וחמש שלה, היא שנת העשרים
ומשהו של איש צעיר ואוורירי בעל משב רוח פרשי שכזה. תל אביב של
שנת אלפיים ושבע היא תל אביבי שלו. מתי היו שנות העשרים שלה?
בתל אביב של שנות התשעים. פיגועים. אוטובוסים מתפוצצים. רבין
מת. הכיכר בכתה.
דביר, גור אריות קטן וחמוד. קרוב אליה ברגע הזה יותר מכל אחד
בעולם. האם זה יכול להיות? סוכרייה על מקל אדומה. היא הורידה
את העטיפה המרשרשת. המתנפצת.
"לכי לשטוף". הוא פקד עליה ברוך.
"מה פתאום".
"לכי לברז. אני רוצה לשטוף לך הכל. מהראש. מהצוואר. מהגוף.
הנפש"
וכבר היא הייתה מתחת לברז ישן תלאביבי, שראה הרבה שטיפות.
וטיפות. ודמעות. שיערות לבנות או שחורות או בלונדיניות יצאו
למחול שדים תחתיו. שיערות מזדנבות. מזדיינות. נתלשות. הוא בחש
ודחס בתוך עורה.  גור אריות שטף לה את השיער. שטף וליטף. פעם
הם היו  שלוש. אחת שתיים שלוש ידיים על הראש. אמבטיות משותפות.
שטופות ויפות. לא לפני שהיו תולשות אחת לשנייה את השערות.
מייבבות. לשטוף. את הכל. דם. צפרדע. כינים. ומכת בכורות. מי
העומד מאחוריי ומלפניי ומצדדיי הוא העומד. אחת שתיים שלוש. היא
הרימה את הראש. המים התפזרו לכל הכיוונים. לא אכפת לה. החולצה
נרטבה. הפטמות נחשפו. הוא משח את ראשה בג'ל לאחור. כמו מלכה.
מלכה אדומה. במראה המהוהה שמולם באמבטיה הייתה נדמית לעצמה
כמלך אדום. המלך ערום. עם פטמות אדומות וגלויות. הפנים הלבנות
זעקו. היא הפכה לשקופה. הלשון של דביר פלשה ולשלשה  חזק את
הלשון שלה. טעם חדש. צעיר. בעיר. גור אריות שתה מאימא אדומה
חלב. הפטמות אדומות. ינק ונתלקק. אין חלב. יש אהבה. אהבת
הפטמה. אהבת ילד לאימא. אהבת אישה מתבגרת לבחור מצוער. אהבת
בחור לגבר עם שיער אדום משוח לאחור. וברחוב היו קוראים לה
ג'ינג'י, בכיתה הם קוראים לה ג'ינג'י, אפילו בלילה בתוך תוך
הכר, יבער השיער. ג'ינג'י. גי'נגי שלי. היא מצצה איבר אדום
גורי שגדל בפיה לסוכרייה טעימה מתוקה ומרה. גדל והתפתח בתוך
הפה של מי שיכולה הייתה להיות אימא שלוי. גור אריות נאנח
התמתח. גדל לאריה מלך החיות. לך תהייה מלך העולם. עוד הכל נכון
לך. עוד הכל לפנייך. פרוש ונמתח מכאן ועד אי שם. נצח. אין זמן.
אין דין. ואין דיין. ברגע הזה החי והאמיתי כל כך היא  לא שמעה
שום צופרי משטרה רודפים או מחפשים אותה. אולי עוד הכל נכון  גם
לה. מכאן ועד מחר. אולי עוד הכל אפשרי. אם רק תקום ותצא מיד.

היא התעוררה. אבל לא כמו בסרטים, לא הכתה בה שום הכרה שמה שהיה
הרגע במוח שלה, היה חלום. וגם לא בטוח זיכרון. איך היא תדע אם
מה שעובר לה בראש כשהיא ערה או ישנה זה חלום, זיכרון או
אסוציאציות דפוקות של פרויד? או שאולי זו היא הילדה שמשחקת כמו
אז במשחק האהוב עליה ביותר.
מי נולד קודם? היא או פרויד? מה זה משנה. כשהייתה קטנה היא
בטוח לא ידעה מי זה פרויד. אז מבחינתה היא המציאה את המשחק
הזה. ושלא יבלבלו לה את המוח כל הפסיכולוגים.
מישהו שוב הוריד את המתג במוח שלה.

היא קמה מהמיטה. החדר היה עדיין אדום כולו עם טיפה של תחילת
יום שניגרה מבין התריסים. גור אריות ישן כמו תינוק. היא רצתה
לחזור אבל לא ידעה לאן. הביתה? איפה היה הבית? היא רק הרגישה
שאם היא לא יוצאת משם תיכף ומיד היא עלולה לעשות משהו שהיא עוד
תצטער עליו. היא הייתה נסערת ולא ידעה בדיוק למה. היא התחילה
להתלבש בשקט ככל שיכלה אבל גור אריות, שנתו הייתה קלה והוא שלח
בה מבט מתפנק ומופתע מהמיטה, מתמתח לאיטו, העיניים האפורות שלו
שואלות באכזבה לאן. למה.
"אני הולכת. חייבת לצאת מכאן".
"את נראית עצובה ועייפה. תישארי . אני אכין לך משהו לאכול, את
תירגעי קצת ואז אני אקח אותך לאן שתרצי".
"אני לא יודעת לאן אני רוצה. כל מה שאני יודעת זה שאני לא
מסוגלת להישאר כאן עוד שנייה וזה לא קשור איליך. אתה היית
מדהים". הרגישה קלישאית
"ממה את פוחדת".
"מכלום. מהכל. אל תתנהג כמו אישה. אל תהייה רך, בבקשה"
"קצת התחלפנו פה בתפקידים לא? כל מה שאת צריכה כדי להשלים את
תמונת הגבר, זה להשתין לי עכשיו בעמידה".
"אם זה יעזור לך להיפרד, אני אעשה את זה" ענתה נחושה.
"טוב, די, את לא צריכה להיות מגעילה כדי שאני אתן לך ללכת כמו
שאת רוצה. כמו גבר שזיין.
אני כבר מזמין לך מונית".
"אל תזמין לי כלום. אני יוצאת בדיוק כמו שנכנסתי. בכוחות
עצמי".
"טוב. תבטיחי שתצלצלי כשתגיעי לאן שתגיעי?"
"מבטיחה". אמרה ושניהם ידעו שלא.

היא יצאה אל הטרום בוקר המעורפל. העדשות בעיניים היו יבשות
והכאיבו לה מאוד. הלוואי הייתה יכולה קצת לבכות. לא בגלל הצורך
אלא רק בגלל העדשות שהיו זקוקות עכשיו  מאוד למנת ריכוך.
היא עמדה מול האיש האדום ברמזור. הציתה לעצמה סיגריה. אף
מכונית לא עוברת בשעה כזו. היא יכולה בשקט לעבור את הכביש בלי
שאף אחד ירגיש. כמו עכביש. היא לא צריכה לדאוג לאיש. צעדים
ראשונים על אספלט שחור. האיש האדום קרץ לה. אולי תדליק לי אתה
את הסיגריה? המצית סירב עקשן. מחורבן. יש לה מיליון מציתים
בבית במכונית בתיק אבל תמיד כשהיא צריכה אין לה אש. האיש האדום
נראה כועס. היא לחצה חזק שוב ושוב על הגלגלת . הרגליים שלה
פסעו במנוחה. סוף סוף הסיגריה נדלקה. היא לקחה חזק לריאות לא
הספיקה לראות. רק את האיש האדום פוער פה לצעקה. והבום החזק.
ריח של סיגריה. שקט. דממה. העיניים התחילו להיעצם לה והיא אמרה
לעצמה תדברי לעצמך, כמו שראית בסרטים. שלא תמותי. שלא תאבדי
הכרה. בהכרה יש הרה. הר. כר.נהייה לה קר. איפה השמיכה. איפה
הכר. שלחה יד להיטיב את ראשה והיד חזרה זולגת קטשופ אדום.

אנשים אמרו שניסתה להתאבד.
אנשים מדברים.
אנשים יגידו כל מיני דברים כדי להסביר לעצמם דברים נורא
מפחידים.
אפילו שהם יודעים שבעולם המחורבן הזה יש הרבה דברים דפוקים
שאין להם שום משמעות.
אנשים מדברים.
למה אנשים מדברים ככה? היא שאלה את עצמה. מה אנשים ידעו עליה
בכלל  
חבל.
מאוד חבל.
חבל שאנשים מדברים.
הלוואי ויכלה לסגור להם את הפיות בסלוטייפ חזק ולהקיף את פרקי
הידיים שלהם בחבלים עד שיזלוג להם דם.
בלהתאבד יש אד
בד
אבד
אהב
דאב
אל
לא
את
אב
לאבד.


עצמה עיניים. יכלה לראות את עצמה שתיים. אחת מונחת על האספלט.
שמלתה מופשלת קצת חושפת רגליים ארוכות ולבנות. השיער האדום
התערבב עם הדם. מנסה לא לסגור עיניים. הרבה אנשים התאספו אז
מסביבה. השנייה הייתה מרחפת מעל הראש שלה. מתבוננת. מקשיבה.
לזו ששכבה כשעיניה פעורות. ולא בגלל שככה למדה בסרטים. אלא
בגלל איזו תחושה לא מוכרת שהתחילה לזרום לה מקצות האצבעות של
הרגליים כלפי מעלה. כמו דגדוגים. כמו דגים. תחושה שלא חוותה
שנים. דגים חיים. דגי זהב שטו לה בתוך הגוף נגד זרם הדם. כלפי
מעלה משתוקקים להגיע אל הראש שלה שהתפוצץ במיליון נצנצים של
כמו ביום העצמאות.
ריח של דגים שכל כך אהבה.
ריח של שוק
ריח של תשוקה.
היא נזכרה.